המלאך האבוד | פרק רביעי :)

במשך השבועיים הבאים כול מה שעשיתי היה להתאמן,להתאמן ועוד פעם להתאמן.
הייתי הולך לבית הספר רק כי הייתי חייב; לרוע מזלי אנדרו עדין עקב אחרי הלימודים שלי. אבל הפסקתי לבוא לאימונים בבית הספר והעדפתי להתאמן בבית,במגרש שלנו,לבד. לא אמרתי את זה לאף אחד אך בפעם הראשונה בחיי פחדתי שאני לא מספיק טוב בשביל משהו שרציתי. השקעתי את כול כולי באימונים היום יומיים, וציוותי על כל מי שהכרתי לעזור לי.
התאמנתי על השליטה בכדור,על בעיטות עונשין, על אחד מול אחד, על ריצות ממושכות .הייתי מסיים כול יום באימון ארוך מהרגיל וחוזר לחדר מותש. פול סיגל לעצמו מבט חדש בכל פעם שהביט בי "אולי די? כמה אפשר להתאמן?",הוא שאל את אותה שאלה כמעט כול יום, והוסיף לזה את המבט החדש מלא הרחמים שלו.
אבל פול לא הבין אותי. אף אחד לא הבין שסוף סוף קיבלתי את הזדמנות חיי,קיבלתי את ההזמנה למיוני האקדמיה שכ"כ רציתי. אסור היה לי להיכשל, פחדתי אפילו לחשוב על כך שלא אעבור,שלא אתקבל. לא פעם במשך השבועיים האחרונים עלתה בראשי התמונה של אנדרו,צוחק בלגלוג על כך שלא התקבלתי, אומר לי שאני אפס, שאף פעם לא אהיה כמוהו.
אך בין כול שיעורי הבית והאימונים היום יומיים לא הצלחתי לשכוח את אחותה של מל שהעלבתי באותו יום לפני שבועיים. פניה תמיד היו עולים בראשי, כך סתם באמצע היום. מרירות הייתה מזדחלת במורד גרוני, אמא שלי בוודאי הייתה מתביישת בי. אף פעם לא התחרטתי על משהו כמו על המקרה הזה.
"נו…אתה בועט או שאני אעמוד פה עוד הרבה?", פול נזף בי.
היה זה אחר הצריים של יום רביעי, השמש הסתתרה מאחורי עננים כבדים; ידעתי שירד גשם,שוב.
נערתי את ראשי וניסיתי לפזר את המחשבות, אחותה של מל לא הפסיקה להציק לי באתו יום.
ניסיתי להתרכז בכדור, תפסתי מרחק של כמה צעדים ואז בריצה התקרבתי ובעטתי בו, הכדור עף ונכנס לשער כמה סנטימטרים מתחת לקורה. פול לא זז ממקומו.
"פול! אתה אמור לנסות לעצור את זה. אתה שוער או מה?".
אפילו מרחוק יכולתי לראות שהוא מגלגל עניים, "היית רוצה, זאת הייתה חתיכת בעיטה!", הוא אמר כשהתקרב אלי.
התאמנו כבר קרוב לשלוש שעות וידעתי שפול חייב לסיים עוד מעט, יש לו משמרת ערב היום.
"דן…אני חייב ללכת", הוא אמר כשנעצר לידי ואני נאנחתי והינהנתי.
"רוצה לבוא לאכול איתי משהו?", פול שאל ואני משכתי בכתפיי, מחשב בראשי עוד כמה שעות נשארו לי להתאמן היום.
ניכנסנו הבייתה. ידעתי שאנדרו נמצא, אבל ידעתי שלא אתקל בו -מאז הריב שהיה בנינו לא ראיתי אותו בכלל, בטח הסתגר בקומה שלו או בסלון בקצה המיזרחי של הבית.
"רוזי ביום חופשי", אמר פול כשנכנסנו למטבח.
"מה זה?", שאלתי בתמיהה, לרוזי אף פעם אין יום חופשי! היא הטבחית למען השם!
"כן.אנדרו החליט לתת לה חופש היום", פול אמר ופתח את המקרר.
"בן זו-"
"שתוק,דניאל. רוזי עובדת פה שנים, גם לה מגיעה מנוחה לפעמיים". פול תקע אותי והוציא ביצים.
נאנחתי, אני והוא כ"כ שונים אחד מהשני אף על פי שגדלנו ביחד.
"פול…" פתחתי נושא שמזמן רציתי לדבר עליו, פול פנה להביט בי והרים גבה.
"נכון הילדה הזאת. אחותה של מל…" מיהרה להוסיף כשהוא תקע בי מבט שואל. "אז…אני מרגיש ממש רע עם מה שאמרתי לה".
פול צחק, "ממתי אתה מרגיש רע עם משהו שאמרת?".
"זה לא מצחיק! היא חולה…בדיוק כמו אמא שלי",לחשתי בזמן שפול שבר את הביצים לתוך המחבת.
הינה עוד משהו שפול לא יכול להבין. נכון, גם הוא גדל בלי אמא אבל אמא שלו עזבה אותו,היא בחרה ללכת. אמא שלי נפטרה ממחלה ארורה.
"שמע, אין משהו שתוכל לעשות עכשיו. תיתרכז באימונים,טוב?", שמעתי את קולו כאילו מרחוק.
"אתה רעב?" הוא שאל שוב אחרי שתיקה מצידי.
"כן.תכין לי משהו לאכול", אמרתי. לא הבנתי מה פיתאום רוזי בחופש, מי נתן לה רשות? ואין אנדרו המטומטם חשב שנסתדר בלי הטבחית שלנו?
"תכין לבד", פול פנה אלי בזמן שמילא את הקומקום במים.
"אתה יודע שאין לי מושג איך עושים חביתה", אמרתי בעצבנות, ידעתי שהוא מעצבן אותי בכוונה.
"תלמד", הוא צחק.
נעמדתי, שנאתי כשהוא עושה את עצמו החבר הטוב שיודע לעשות הכול, "תיחנק עם הביצים האלה,פול. אני הולך לאכול בחוץ", אמרתי ויצאתי מהמטבח. מאחורי גבי יכולתי לשמוע את פול צועק, "גם אני אוהב אותך!" ובזאת טרקתי את הדלת מאחורי.
חייגתי את מספרו של כריסטיאן ברגע שיצאתי החוצה, המפתחות של האוטו בידיי. יום אחרי הריב שקרה ביני לבין אנדרו הוא השאיר לי את המפתחות על השולחן שבסלון. הבנתי שבזאת ניגמר ה"ריתוק" שלי.
"היי כריס, איפה אתה?" אמרתי ברגע שחברי ענה לי.
"בדרך למרכז, למה?", שמעתי את קולו בקושי מבעד להמון הקולות שנשמעו ברקע.
"יופי, בדיוק רציתי לצאת למרכז", עניתי. כמה טוב שיש את כריסטיאן, הוא תמיד זמין ותמיד מוכן ללכת איתי לכל מקום שארצה.
"אני בעד! אני רק צריך לאסוף את אחותי הקטנה מאיזה ערב גיבוש כיתתי או מה שזה לא יהיה..".
לבסוף קבענו שאני אפגוש אותו ברציף אלברט שהיה אחד ממרכזי הבילויים של ליברפול. רציף אלברט היה במרחק של רבע שעה נסיעה מביתי, הצעתי לכריסטיאן שניקח את אחותו הבייתה ואז נלך לאכול ארוחת ערב ביחד.
אחרי קצת פחות מרבע שעה החנתי את המוסטנג השחורה שלי ברציף. ' רציף אלברט' היה בעצם רחוב ארוך מאוד, תמיד מלא אנשים שמילאו את עשרות הברים והפאבים שהרחוב הכיל. זה היה מקום שבו הייתי מבלה הרבה עם החברים. הבחנתי בכריסטיאן שעמד ליד הבר 'זנקו'. הוא לבש ג'ינס קרוע וסוודר בצבע אפור. פילסתי את דרכי לעבר חברי ופרצתי בצחוק כשראיתי את פניו הזועמות.
כריסטיאן בא ממשפחה עמידה. הוא גר בווילה עם שתי קומות ובריכה, וכסף אף פעם לא חסר לו. אבל הוא לא היה כמוני, לא היה להם למשל, נהג פרטי ולכריסטיאן עדין לא קנו את הרכב שהבטיחו לו לפני שלוש שנים ביום הולדתו השש עשרה.
אחותה של כריסטיאן הייתה נערה כבת שש עשרה, קטנה ומעצבנת. ההורים של כריסטיאן תמיד ביקשו ממנו לאסוף אותה כשהיו עסוקים.
"עד מתי אצטרך לאסוף אותה?!" חברי נשמע ממש עצבני כשסוף סוף הפסקתי לצחוק . "ילדה, סליחה, נערה בת שש עשרה! מה היא לא יכולה להגיע לבד? מצידי שההורים יקנו לה רכב לפני! רק שתפסיק לשגע אותי".
הבנתי לליבו, היא באמת כבר גדולה מספיק להגיע לבד באוטובוס, הבעיה הייתה שהיא פשוט מפונקת. אחותו צריכה שמישהו יסחוב לה את התיק,יאסוף אותה ושלא תיצטרך לסוע לבד בקווים הערוניים ולהיות מקור להצקות מנערים גדולים יותר.
"תצמידו לה נהג פרטי", אמר בצחוק וכריס רק הזעיף פנים.
"לא כולנו טחונים כמוך", הוא מלמל.
צחקתי שוב, " מאיפה אנחנו אמורים לאסוף אותה בכלל?".
כריס הניד בראשו לכיוון הבר, " ראית מה זה? קטנטנים בני שש עשרה עורכים מסיבות כיתה בברים בימינו".
אחרי חמש דקות שבהם עברו מולנו מאות אנשים בגילאים שונים ראיתי את פניה השחומים של אמה,אחותו של כריסטיאן.
"היי! אמה!", צעקתי והיא הפנתה את ראשה לעברי בדיוק כשיצאה מהבר.
אמה הייתה נערה גבוה ורזה. ענייה חומות וגדולות ושערה השחור אסוף בקוקו מקורזל.
היא התקרבה אליי והושיטה לי את תיקה, "אתה אוסף אותי היום?".
הרמתי גבה. היא פשוט חוצפנית קטנה ומעצבנת. "היית רוצה. הינה כריסטיאן", אמרתי בדיוק כשכריסטיאן הופיע מולי.
"פעם אחרונה…", הוא ממש רעד מרוב כעס, "שמעת,אמה? פעם אחרונה שאני בא לכאן או לכל מקום אחר כדי לאסוף אותך!!!".
אמה גילגלה את ענייה וניפחה בלון ממסטיק שלעסה." מה שתגיד".
ואז,בדיוק כשהתכוונו ללכת משם שמעתי קול עדין ושקט קורא לה, "אמה! אמה! שחכת את הארק שלך בפנים!".
תחילה חשבתי שאני הוזה. מולי ראיתי את אחותה הקטנה של מל,רזה כשלד, לבושה בשמלה פרחונית שנראתה כשק על גופה הדקיק.
ראשה היה עטף בבנדנה בצבע תכלת והיא הושיטה ארנק בצבע אפרסק לעבר אחותו של כריסטיאן.
מבטה ניתקל בי ובכריסטיאן וראיתי שהיא מתכווצת במקומה.
אמה הביטה בה בשאלה, כאילו לא ידעה מה לומר ורק הושיטה את ידה לעבר הארנק.
"לא!", צעקתו של כריסטיאן הקפיצה כמה בנות שעברו לידינו, "אל תיגעי בזה אמ! זה בטח נגוע במחלות".
הפנתי את ראשי אליו וראיתי מבט מלגלג על פניו. אמה צחקה אך עדין לקחה את הארנק.
"מי נותן למצורעת שכמוך לצאת עם אנשים נורמליים, ועוד לבר?!", שמעתי את קולו של כריסטיאן ממשיך.
אחותו הקטנה צחקה שוב, "אני חושבת שאצטרך לשרוף את הארנק הזאת אחרי שנגעת בו,לוסי".
"תסתמי", פלטתי. איך הם יכולים לדבר אליה ככה? הם לא רואים שהיא באמת חולה?
אמה הרימה גבה לעברי, ואז פלטה צחקוק, היסתובבה והתחילה ללכת משם.
אחותה של מל נשארה לעמוד מולינו, הבעה של אכזבה על פניה, בדיוק כשהתכוונה ללכת כריסטיאן פנה אליה שוב.
"ואל תעיזי לדבר עם אחותי שוב, הבנת? אני לא רוצה שהיא תיהיה קרחת ומכוערת כמוך!".
"כריסטיאן אל תעז..!", הפעם אני הייתי זה שצעק. כריסטיאן בהה בי כמה שניות עם מבט המום על פניו, " עכשיו גם אתה מגן על אנשים חולים ודוחים?", הוא מלמל באכזבה.
הסתובבתי לעבר לוסי ועניי פגשו את ענייה החומות, ראיתי דמעות בזווית ענייה.
"עדיף להיות חולה ודוחה", היא אמרה בקול שקט אך נחוש, " אבל לא להיות שטחית, עלובה ורדודה כמוכם" ואז היא הסתובבה ונכנסה חזרה לבר.