המלאך האבוד | פרק שלישי
פרק שלישי : סרטן
גשם שוטף ירד בחוץ. הטיפות התנגשו בחלון בחוזקה, מרעידות את הזכוכית הדקה.
ישבתי בשיעור ספרות בשולחן האחרון בכיתה, צמוד לחלון. במהלך חצי השעה האחרונה כול מה שעשיתי היה להביט מהחלון, הסתכלתי לעבר המגרשים ונאנחתי, סביר להניח שהאימון היום מבוטל.
בדיוק כשהמחשבה עברה בראשי הפאלפון שלי השמיע צילצול והבנתי שקיבלתי הודעה.
גברת הייזרל,המורה הקשישה והממורמרת שלי לספרות, נעצה בי את מבטה החשדני מיד. \"סקוט! מה אמרתי לגבי פאלפונים בשיעור שלי?!\", היא נבחה.
\"בסדר…בסדר\", מלמלתי, היא הביטה בי עוד כמה שניות ואז חזרה לעיניינה.
ברגע שהיא היסתובבה קראתי את ההודעה מתחת לשולחן, \"המאמן אמר שהאימון מבוטל היום,תעבירו.\".
\"בית ספר מסריח\", סיננתי בשקט.
\"יש בעיה,סקוט?\", היא חתיכת מורה מעצבנת!
\"ארורה תיהיי, ליברפול!\", כריסטיאן צעק בדרכנו הביתה.
אני הלכתי בשקט, עצבני מתמיד.
\"זה תמיד ככה, יורד פה גשם כול שני וחמישי. אם בית הספר הזה היה נורמלי היו בונים לנו מגרש עם גג!\", אמרתי.
פול שהלך מצידו האחר של כריסטיאן נחר בבוז, \"מה עוד תבקשו?! ג\'קוזי במלתחות?\".
\"אתה בכלל תשתוק!\", יריתי לכיווני.
\"וואו,היי!\" כריסטיאן נעצר. \"אז כן רבתם! לא הבנתי למה אתם לא מדברים\".
\"לא רבנו\", פול אמר בשקט.
\"כן רבנו\", סתרתי את דבריו, \"וכדי שתימצא לך מקום לגור בו, אני לא רוצה לראות אותך אצלי בבית\".
כריסטיאן נראה המום, במשך כול השנים שבהם הכרנו אני ופול אף פעם לא רבנו, אף פעם!
בדיוק הגענו לפינת הרחוב כשפול פתח את פיו כדי לענות אך אני הקדמתי אותו: \"אוקיי, ביי לכם. תהנו בגשם\", מכונית שחורה התקרבה לכיווננו ופול הרים גבה.
\"אתה חושב שאני כמוך? ללכת עד לתחנה המסריחה הזאת ולהירטב בגשם?\", מלמלתי וניכנסתי לתוך הרכב.
***
הגעתי הבייתה אחרי עשרים דקות, ייבש ומאושר. נכון, אנדרו יכול לקחת ממני את המפתחות של המכונית שלי אבל אני עדין רשאי להשתמש בנהג הפרטי שלנו.
נכנסתי הבייתה עם חיוך ניצחון על פני, רציתי למצוא את אנדרו ולירוק לו בפנים.
לרוע מזלי באמת נתקלתי בו, ברגע שניכנסתי לסלון ראיתי אותו יושב על אחת הכורסאו וקורא עיתון.
\"דניאל?\" , בדיוק כשהתכוונתי לצאת שמעתי את קולו קורא לי. פניי התעוותו בשנאה.
\"מה?\", אמרתי בעצבנות, ראיתי אותו יותר מידי ביומיים.
\"בוא לכאן\".
גילגלתי עניים והתקרבתי אליו, הוא הוריד את העיתון ונעץ בי מבט. שנאתי להיסתכל עליו, ידעתי שאני העתק שלו ולא יכולתי לסבול זאת.
אותן עניים ירוקות כמו שלי החזירו לי מבט חודר , אותו שיער שחור ומבולגן.
\"מה אתה רוצה?\", אמרתי בטינה.
\"אל תתחצף-\"
\"מי מיתחצף?! מה אתה רוצה ממני?!\", התחלתי להרים את קולי ואנדרו נעץ בי מבט רצחני.
\"איך יצאת כזה מפונק וטיפש תגיד לי?\" הוא לחש את זה לעצמו יותר מאשר לי. \"בכול מקרה שמעתי מה קרה עם פול, ואם עוד פעם אחת אתה רומז לו להיסתלק מהבית או משהו דומה אתה מוזמן לקחת את הדברים שלך ולעוף מכאן בעצמך.\"
הבטתי בו בבוז, \"הבית הזה שלי בדיוק כמו שהוא שלך\".
\"יופי,אז אתה מבין מצויין שהוא של פול גם\".
רציתי לענות אך הוא הרים את ידו כמסמן לי לשתוק,\"תתחיל להתבגר. לכבד אנשים אחרים, לא הכול סובב סביבך\". הינה זה מתחיל,עוד הרצאה.
הפנתי אליו את גבי והתחלתי ללכת, לא התכוונתי לעמוד ולהקשיב לו.
\"אם לא היית הבן שלי היית זורק אותך מהבית הזה מזמן!\", הוא צעק לפתע וגרם לי להסתובב.
הרגשתי את כול גופי מתמלא בעצבים, שנאתי כול דבר בבן אדם הזה. \"אני הבן שלך? וואו, זה חידוש. חשבתי שאתה מכחיש כול קשר אלי\", הסתובבתי בחזרה וראיתי שהוא קם על רגליו.
\"אם אמא שלך הייתה שומעת איך אתה מדבר אלי -\" הוא התחיל לצעוק אך אני קטעתי אותו.
\"אל תעז לדבר עליה בכלל!\", עכשיו גם אני התחלתי לצעוק \"אתה אשם במוות שלה\".
הוא התחיל להתקדם אלי בצעד מאיים, \"אל תדבר אליי ככה!\".
\"אתה יודע שאני צודק, הרגת אותה במו ידייך. היא שקעה בדיכאון הזה בגללך, בגלל כול הזונות שהבאת לכאן בלילה!!! בגדת בה מתחת לאף שלה! אתה חושב שהיא לא ידעה? שהיא לא ראתה?! בגללך לא גילו את המחלה שלה בזמן!\", ואז הרגשתי את זה, הוא סטר לי בכול הכוח. הלחי שלי בערה אך החזרתי לו מבט.
\"אתה חתיכת בן זונה, אנדרו. הלוואי שהיית מת במקומה אמא שלי\" , אמרתי והבטתי ישר לתוך עניו, במשך כמה שניות חשבתי שהוא עומד להתנפל עלי אך הוא שתק ולא עשה כלום.
אחרי דקה ארוכה הוא שלף מכיסו מעטפה והטיח אותה בחזי, \"זה הגיע בשבילך בבוקר\".
ובמילים אלו הוא הדף אותי הצידה ועלה לקומה שלו.
ברגע שהיסתובבתי לעלות למעלה ראיתי את פול עומד שעון על הקיר.
\"היי\", הוא אמר.
\"שמעת?\" שאלתי בשקט. עם כול מה שקרה עכשיו שחכתי לגמרי את הכעס שהיה לי על פול מוקדם יותר באותו בוקר.
\"זה לא חדש לי\", הוא מלמל וראיתי חיוך מופיע על פניו.
\"אני שונא אותו\", מלמלתי וסימנתי לו שילך איתי לכיוון המעלית.
\"אתה לא, דניאל. אתם פשוט כועסים על העבר, שניכם \" הוא אמר וניכנסנו לתוכה.
לחצתי את הקומה השלישית ונאנחתי, מביט בפול. \"אני מצטער על היום\", אמרתי בשקט.
\"גם זה לא חדש\", הפעם גם אני חייכתי.
\"מה זה?\" הוא הצביע לעבר המעטפה.
משכתי בכתפיי. המעטפה הייתה לבנה ורגילה, שום מוען לא הופיע עליה. פתחתי אותה ברגע שהתקרבנו לחדר של פול ונכנסו פנימה. לקח לי כמה דקות להבין מה אני מחזיק ביד.
פול בדיוק התיישב על המיטה שלו כשקראתי בשמו, הוא קם והציץ מעל כתפי.
\"תביא לי שנייה\", הוא משך את זה מידי וקרא את הכתוב. העצבים על אנדרו עזבו את גופי ותוך שניות הרגשתי אושר מציף כול תא ותא בגופי, זאת הייתה הזמנה. הזמנה למבחנים להקדמיה של ליברפול !!! ידעתי ששלחו לי אותה רק בגלל אבא שלי שהיה שחקן אגדי בקבוצה, ידעתי שאם לא הוא יכול להיות שלא היו מזמינים אותי אף פעם, אבל לא יכולתי שלא לצרוח באושר.
\"פול!!!\" צרחתי, \"הזמינו אותי לבחינות!!!\". באותו רגע רציתי לקפוץ,להישתולל, לצאת החוצה ולצרוח שהוזמנתי למבחנים, דבר שהיה כ\"כ קשה להשיג.
פול הביט בי, חיוך מרוצה על פניו, \"אמרתי לך שתוזמן!\", הוא אמר בחיוך ואני המשכתי לקפץ בחדר עוד דקות ארוכות.
חברי הטוב הביט בי כמה דקות ואז התיישב ליד המחשב, התסכלתי עליו מופתע. הייתי בטוח שהוא ייצטרף אלי לקפיצות ולחגיגות שלי; הוא ידע כמה זה חשוב לי.
\"נו מה, אתה עדין כועס על היום?\" שאלתי.
\"לא\".
\"כן, אתה כן!\" התקרבתי אליו והנחתי יד על כתפו. \"נו באמת, פול. אז הגזמתי קצת…אמרתי לך שאני מצטער\".
\"זה לא בגללי\", הוא סובב את כיסאו ופנה להביט בי. החזרתי לו מבט שואל, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני עכשיו, היינו צריכים לרוץ למטבח ולהגיד לרוזי להכין משהו טעים, להזמין כמה חברים ולחגוג כול היום.
\"היום בתחנה…אתה זוכר שצחקתם על מל?\", פול שאל ואני גילגלתי עניים.
\"אל תתחיל להרצות לי איך לדבר עם אנשים, פול. אנחנו נריב עוד פעם וחוץ מי זה ההרצאה של אנדרו הספיקה לי להיום\", אמרתי.
פול הניד בראשו \"אני רגיל לאיך שאתה מדבר לאנשים. זה פשוט ש….הבחורה השנייה, אחותה הקטנה של מל – \"
\"אוי נו באמת\", התחלתי להיתעצבן. \"לא אמרתי לילדה המכוערת הזאת כלום. אמרתי למל…\", ביטלתי את דבריו בהינף יד.
\"דניאל…היא…היא חולה בסרטן\", הוא עצר לרגע והביט בפניי שהתאבנו.
\"חשבתי שהבנת את זה לבד. היא נראת בדיוק כמו שאמא שלך נראתה בשלבים המאוחרים של המחלה שלה. כול הרזון החולני הזה, העובדה שאין לה שיער, צבע העור שלה… ככה בדיוק אני זוכר את אמא שלך\", הוא אמר בשקט. \"אני מכיר אותן והיא נלחמת כבר כמה שנים. פשוט…אתה וכריסטיאן כאלה מגעילים לפעמיים…\".
הרגשתי כאילו פול סטר לי באותו רגע, הייתי בהלם. לא ידעתיי שהיא חולה בסרטן, הבנתי שמשהו לא בסדר איתה בגלל הרזון המוגזם שלה אבל…וואו, לזה לא ציפיתי.
ואז ניזכרתי בה, באמא שלי. איך גם היא הייתה רזה, קרחת וחיוורת. איך גם היא לא יכלה לעמוד הרבה זמן בלי שרגליה יתחילו לרעוד.
ידעתי שלא היית מעז לצחוק אם הייתי מבין שהיא חולה. ניזכרתי בכול מה שאמרתי לה באותו הבוקר והרגשתי מגעיל. איך העזתי לצחוק על בחורה שנלחמת בסרטן?
אפילו ההזמנה למיונים לא הצליחה לגרום לי לחייך באותו אחר הצהריים, בראשי ראיתי רק את פניה החיוורות של אחותה של מל,שבגללי נאלצה לסבול באותו בוקר.
רגש שחשבתי שמזמן לא קיים אצלי התחיל למלא אותי- כאב; כאב חד שקרע אותי לגזרים. כאב שעבדתי כ\"כ קשה כדי לקבור אחרי מותה של אמי.
תגובות (2)
*אקדמיה
ו…ואוו זה פשוט מושלם.
מחכה להמשך;)
וואו המון המון תודה, שמחה שאהבת :)
כבר ממשיכה