המלאך האבוד | פרק שני: אוטובוסים.

פרק שני : אוטובוסים .

למחורת בבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר שלי. שכבתי כמה דקות במיטה, מנסה להרגיע את עצביי שהתעוררו לחיים ביחד איתי.
אנדרו האדיוט באמת לקח ממני את מפתחות האוטו שלי אמש. בחיי שאף פעם לא פגשתי מישהו מטומטם כמוהו. הוא מנסה לחנך אותי בגיל תשע עשרה מחדש ?
סירבתי לצאת מהבית אתמול ופיספסתי את מסיבת החוף שאירגנו החברים. הדבר שהכי הגעיל אותי בחיים היה להשתמש בתחבורה ציבורית. לא יכולתי לסבול את העובדה שמישהו חולה, זקן, או פשוט בן אדם מגעיל – ישב לפני באותו מושב. החוסר סטריליות ששרר באוטובוסים העירוניים שיגע אותי, ואף פעם בחיי לא ראיתי איך אוטובוס נראה מבפנים.
לבסוף התרוממתי מהמיטה והתלבשתי מהר; מכנס ג'ינס קצר וחולצת בית ספר אפורה. בזמן שניסיתי לרסן את שערי השחור חשבתי איך אגיע היום לבית הספר וחיוך עלה על פני כשנזכרתי שחברי הטוב חולק איתי את אותו הבית.

ניתקלתי בפול במסדרון, הוא בדיוק יצא מחדר האמבטיה. "בוקר טוב!", הוא אמר בחיוך כמו מידי בוקר.
"כן,כן בוקר…תקשיב, אני בבעיה רצינית!". דיברתי מהר, מקווה לשכנע אותו.
אחרי כמה דקות ירדנו לקומה הראשונה, למטבח. "אני לא מתכוון לנסוע במכונית לבית הספר", פול אמר לי בפעם החמישית תוך שתי דקות.
"אבל אני מסביר לך שהבן זו-", נעצרתי כשנכנסנו למטבח, סרקתי את השולחן הארוך שהיה ממוקם ליד חלון ענקי; השולחן היה ארוך לשני אנשים, מה שאומר שאנדרו לא בבית.
פול גילגל עניים, "הבנתי, הבנתי. לקח ממך את המפתחות של האוטו ואיך לך איך להגיע ובלה בלה בלה. דניאל, תיקח את עצמך לתחנת האוטובוס הקרובה!".
פול התיישב ליד השולחן אך אני נעמדתי לידו, "אז זה לא?".
"זה לא", פול אמר בחיוך וקירב אליו את אחת הצלחות עם החביתה.
"כ"כ קשה לך לעזור לי?", ממש התחלתי להתעצבן. מה הבעיה שלו פעם אחת בחיים להסיע אותי?! מה הקטע של ה'אני לא לוקח שום דבר ששייך לכם'? הוא גר אצלנו כמעט שש שנים, לא הגיע הזמן להבין שהוא חלק מהבית הזה?
"פול, אתה גר אצלי בבית. אתה לא יכול לעושת לי טובה?!אתה יודע שאני פשוט לא יכול לסוע באוטובוסים!", הקול שלי עלה וראיתי את רוזי, המשרתת שלנו, מציצה מהמסדרון.
"הכול בסדר,בנים?", היא שאלה אך אני לא התייחסתי.
"אם לא אני היית גר בחוץ! באיזה מזבלה בלי אף אחד. אם לא אני אולי בכלל היית מת כבר! ואתה אומר לי שאתה לא יכול לקחת את הרכב שלי ולעשות לי טובה פעם אחת?!", אמרתי הכול במהירות, לא חושב לרגע מה אני אומר.
פול לא התייחס אליי, "הגיע הזמן שתיתבגר דניאל. בדיוק בגלל שאני מבין עד כמה מזל יש לי בחיים אני לא מתכוון להשתמש במשהו שלא שייך לי, ובוא נפסיק עם זה, אני לא רוצה לריב בגלל מכונית מטופשת".
"אתה כבר עושה את זה, אתה גר כאן! זה לא משנה אם תיקח את המכונית ואם לא! אלוהים אתה כזה אגואיסט פול!",אמרתי והתיישבתי בכעס לשולחן.
פניו של פול האדימו, העניים השחורות שלו ננעצו בי. "אני אגואיסט? לעזעזל איתך, אם כ"כ מפריע לך שאני גר בארמון הזה שלך אני אלך! אתה פשוט חתיכת סנוב מפונק…", הוא קם מהכיסא והתחיל ללכת לכיוון היציאה.
"אני מקווה לא לראות אותך אחרי שאחזור מבית הספר!", צעקתי אחריו.
פול הסתובב, "אבא שלך צודק לגבייך,דניאל. אתה באמת שחצן מפונק וילדותי ", ובזאת הוא יצא מהחדר.
נישארתי לשבת, מתחיל לאכול. לא אכפת לי מפול, שילך! הוא גם גר בבית שלי וגם לא מוכן להחזיר שום דבר בתמורה.
"דניאל…אולי הגזמת קצת", שמעתי קול והסתובבתי לכיוונה של רוזי, בכלל שחכתי שהיא עומדת שם.
"תיסתמי", אמרתי לעברה וחזרתי לצלחת שלי.

אחרי עשרים דקות מצאתי את עצמי עומד בתחנה הקרובה לבית שלי, רתחתי מעצבים על אנדרו, אבל יותר הייתי עצבני על פול! בחיים לא חשבתי שהוא יכול לעשות לי את זה.
מרחוק ראיתי אותו עומד בתחנה עם כריסטיאן, ידיד שלנו שגר בקרבת מקום.
כריסטיאן שרק כשראה אותי מיתקרב, "אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין! גבירותיי ורבותיי יום היסטורי! דניאל סקוט נוסע באוטובוס!".
כריסטיאן היה נער כהה עור, גבוה, ואהב להתבדח בכול הזדמנות שהייתה לו. הבוקר לא היה לי מצב רוח לבדיחות שלו.
"שתוק כריס", אמרתי והתיישבתי לידם. פול לא הביט בי אפילו.
"מתי הדבר הזה אמור להגיע?", שאלתי אחרי כמה שניות וכריסטיאן התחיל לצחוק, ראיתי את פול מגלגל עניים ואומר "עוד עשרים דקות בערך".
"מה?! אז למה באתי מוקדם כ"כ?", שאלתי בזמן שכריסטיאן ממשיך להתפתל מצחוק, נורא שיעשע אותו הרעיון שאף פעם לא ידעתי את לוח הזמנים של האוטובוס הבית סיפרי.
אחרי עשר דקות של שתיקה מצידי ופיטפוטים מצידו של כריסטיאן ופול ראיתי עוד כמה ילדים מיתקרבים לתחנה, נאנחתי, הלוואי שתמות אנדרו, חשבתי.
שני בנים שקטנים מאיתנו בכמה שנים נעמדו לידינו, מדברים בקולי קולות.
נערה שלמדה איתי בשיכבה ולא זכרתי את שמה התקרבה במהירות כשאיתה,יד ביד, הולכת נערה קטנה יותר.
שתי הבנות נעמדו מולי תוך כמה דקות.
"סליחה…אמ..אני…אחותי לא מרגישה טוב, אתם יכולים בבקשה לפנות לה מקום?", הנערה שלמדה איתי גימגה והצביעה על אחותה הקטנה. רק עכשיו שמתי לב עד כמה הנערה רזה, העצמות בלטו מבעד לבגדים שלה, היא ניראתה חיוורת מאוד, עצמות הלחיים שלה בלטו בצורה מדאיגה וענייה החומות ניראו לא מימוקדות.
כובע היה חבוש לראשה, כנראה שהיה לה שיער מאוד קצר כי לא ראיתי שום דבר מבצבץ מתחת.
"בבקשה?", אחותה דיברה שוב. ואז ניזכרתי, קוראים לה מל דולסון. היא למדה איתי בשיעורים מסויימים ותמיד לבשה את אותם בגדים ישנים, השיער השחור שלה היה ארוך ותמיד אסוף בקוקו.
ניזכרתי איך נהגנו לצחוק עליה מידי פעם.
"לא", עניתי.
מל נראתה מופתעת לרגע ואז חזרה לעצמה,"אני מיתחננת, היא באמת צריכה לשבת".
הבטתי הצידה, לא התכוונתי לתת את המקום שלי לאיזה ילדה רזה וחולנית. הינה הסיבה שהמדוייקת שבגללה לא נסעתי באוטובוסים, בגלל אנשים חולים ומגעילים כמו אחותה הקטנה של מל.
"היי מל!" שמעתי את כריסטיאן מימיני. "מה ניגמר לכם כול הכסף אז מכרתם את השיער של אחותך?!" ,הבנים שעמדו בתחנה התחילו לשאוג מצחוק, גם אני וכריסטיאן הצטרפו אליהם.
"דניאל, הם כ"כ עניים שזה מטורף! תיראה את אחותה…רזה כמו שלד…מה חמודה אין מה לאכול בבית?!" כריסטיאן המשיך בשלו ואני המשכתי לצחוק בקול רם.
מל ניראתה על סף דמעות, היא הובילה את אחותה לפינה והתיישבה על הריצפה, מושיבה את אחותה הרזה לידה. נראה כאילו אחותה של מל אפילו לא שומעת אותנו, ענייה החומות המשיכו להיות לא ממוקדות ונראה שהיא התאמצה להסדיר את נשימתה.
"נו רואה? מצאת מקום לשבת! בדיוק כמו בבית שלך! הרי אין לכם אפילו כיסאות בבית!", אמרתי וזה היה תורו של כריסטיאן לשאוג מצחוק.
פול שתק, הוא אפילו לא חייך והיה הראשון שקפץ לעבר האוטובוס כשזה הגיע.
אני וכריסטיאן רק המשכנו לצחוק. הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי כשהתיישבתי ליד כריסטיאן באוטובוס, אפילו שחכתי לכמה דקות שאני נוסע בדבר המטונף הזה וחייכתי כול הנסיעה, בעיקר בגלל שאני,לעומתה של מל ואחותה, לא סובל ממצוקה כלכלית או ממראה מעורר רחמים.