המלחמה

אני שוב עומדת מול המראה ערומה למעט חזיה ותחתונים.
בודקת את הבטן השטוחה שלי, שלמראית עיניי נראת מלאה ותפוחה.
שוב אני מסתכלת על הרגליים המגושמות הקצרות והמלאות, ושוב אני רואה בי את הילדה המכוערת. השמנה. הדחויה. המסכנה.
אני מרימה את מבטי אל פניי ורואה את הפנים הדומעות שלי, שוב דמעה נוזלת וזולגת במורד הלחיים השמנמנות שלי.
ושוב אני בוכה על כל דקה שאני חיה, נושמת.
"למה!" אני צורחת אל תוך הבית הריק ודופקת את ידיי במראה, עוד מכה, עוד בעיטה, עוד בכי, עוד מכה. אבל המראה השקרנית שוב עומדת מולי!
היא רודפת אותי, רודפת אותי כמו חלום בלהות!!!
אני מנסה לצאת מזה! אבל אני לא מצליחה! אני לא רעבה, לא שמחה, דכאונית.
אני מרגישה חולשה, אני מרגישה ריקנית .
אמא שוב בוכה בלילה ולא מבינה איך הילדה התמימה הצעירה והיפה לפשלה התדרדרה למצב שפל כזה. למצב שהיא לא יוצאת מהבית וכל יום מגיעה לאישפוז בגלל שהיא התעלפה.
אני לא יכולה לראות אוכל. לא יכולה. רק מים!
"למה!" אני זועקת שוב ומביטה בדמותי העצובה במראה, ושוב אני מכה את ידי על המראה בחוזקה והמראה נשברת.
אני מרימה את התיכת זכוכית החדה ומעבירה אותה על בטני בחוזקה ומרגישה את בטני מדממת. שוב.
זאת כבר המראה השנייה שהחלפנו כאן.
"מתי אני יעלם! מתי אני אפסיק לסבול!" בכיתי בקול ושמעתי את דלת הבית נפתחת.
את האמת? אני לא זוכרת יותר.
אבל אני זוכרת שהתעוררתי לאחר כמה שניות ושמעתי את אמא במעורפל צועקת אל תוך הפלאפון
"הבת שלי! היא לא הבת שלי!! היא משוגעת! תביאו כבר אמבולנס! תתקנו לי אותה!! למה היא ככ !! למה היא סובלת!!" ובכתה. וכך אני.
התעוררתי בבית חולים מחוברת למכונות, עם מחטים תקועים בוורידים.
"אמא" בכיתי
"הכל יהיה בסדר יפה שלי. הכל יהיה בסדר" אמרה בשקט וניגבה את אפה ולאחר מכן את עינייה.