הנקמה מתוקה במיוחד כשהיא מוגשת עם עוגיות חמאה.

אני לא מצליחה לשבת.
אני לא מצליחה לעמוד.
אז אני מסתובבת במעגלים בחדר וחושבת מה לעשות.
נמאס לי ממנה!
רק שקרים ורכילות!
אני חייבת לנקום!
אבל איך, ומתי?
בבית הספר בוודאי.
אני מתאפקת לא לבכות,
אסור שיראו אותי נשברת.
זה מה שהם רוצים.
אבל אסור להכנע.
אמא שלי לימדה אותי,
פשוט להתעלם.
אבל זה בלתי אפשרי.
מחרימים, מקללים, משקרים, שונאים.
כל זה היה לי שנה שעברה.
אבל אני היתי יותר מידי חלשה.
חתכתי.
זה כאב, אבל איכשהו עזר לי.
השתחררתי מעט.
הסימנים כבר נעלמו.
אבל עדיין כואב לי בלב.
אני פותחת את האייפד ומחברת את אוזניות.
הן היחידות שאי פעם עצרו ממני מלחתוך…
ליטל מיקס. הכרתי אותן חודשיים לפני סוף השנה.
ואז הן עודדו אותי.
חוץ מהן יש רק עוד מישהו אחד שמונע ממני לחתוך.
החברה הכי טובה שלי.
כשהיא שמעה שאני חותכת היא הזדעזעה.
אני רוצה לנקום.
אם כך,
זה הזמן להתחיל לעבוד.
החברה שלי ואני מתכננות מתיחה.
אני אומרת לה שבגלל זה היא קצת מרושעת כמוני, אבל היא מכחישה.
כולם חושבים שאני מרושעת. אפילו אני.
חוץ ממנה.
היא היחידה שעודדה אותי. כולם מקללים אותי.
אלה שאני מכירה ואלה שלא.
נמאס לי, אני רוצה כבר לחזור לחתוך.
אבל אסור לי.
כי אם אני אחתוך, אני אאכזב את עצמי.
אסור לי לוותר.
המתיחה גאונית, היא חייבת לעבוד!
לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא רעה, לא מרושעת….
אבל ככה כולם גורמים לי להרגיש.
אני מרגישה לא שייכת.
וכשאף אחד לא רואה,
לפעמים חותכת ובוכה.
כמו עכשיו.