העבר

מוכר לי התחושה הזאת, לפני ימים שחורים שחיוכי היה לבן, שהייתי תמים עיניים, הייתי יכול לחייך תמיד ולצחוק תמיד, דאגות היו גם אבל הם היו כצבע למחיקה, בניתי ארמונות מקוביות קטנות והמצאתי במוחי סיפור שהקוביות הם בעלות מחשבה, שהן יכולות לטעום מהמבנה את היצירתיות, ואם לא היו מרוצות, שיניתי במיוחד בשבילם למבנה אשר עולה על השני, והם חייכו אליי שבעים מהמחשבה.

אבל ילדים קראו להם, פחדתי מעיניהם, הרגשתי שאני צריך להילחם על לפתוח עיניים כאשר עיניהם בקו לעיניי, הרגשתי מאוים ואפילו הקוביות השתתקו, אז צרחתי עליהם ונתתי להם מכה שיתרחקו, והקוביות חזרו לחייך והמשכתי בבנייתי מדי פעם שמעתי מהרקע קולות אשר באים והולכים שמנסים לחפש אותי, בשנייה ללא ריכוז ראיתי שהקוביות בוכות הם היו מפוזרות בלי סדר על השטיח והרקע התגבר למציאות, הגננת צרחה עליי מילים, לא הבנתי אותה, המילים היו בעלות גרזן שבקעו את מוחי, בכיתי בפינה עד שאמא הגיעה, אמא לקחה אותי מהבלבול וחיבקה אותי, היא הייתה היחידה שהצליחה להשתיק, ואז גדלתי והקולות הפכו למילים והמילים הפכו לאנשים והאנשים הפכו לעולם אחר, הדרך לשם העבירה אותי ימים שחורים שהטביעו חותם הסבל על נפשי, אבל אני עד להצלחה.

אני מחייך בלבן.