הרכבת התחתית לגהנום

נעלי עור הגשם החומות שלי מבריקות אך דהויות בקצה שלהן, כאילו פגעו בהן זרקורים של אור. הסוליה לא הצליחה להישאר יבשה, והיא חורקות על המדרגות המלוכלכות. את המדרגות האלה רק גשמים מאוד חזקים מנקים לגמרי, והן דביקות מהציפוי השחור של לכלוך שנמס מהן. אני יורד אל מתחת לאדמה ועובר על פני פתח הביוב שמרשרש תחתיי.
אני עובר בצעדים נמהרים על פני מספר אנשים שעומדים בצורה משונה לאורך הרציף. הם נראים לי כאילו קפאו. כשאני מגיע למכונה שנראית כמו תיבת דואר כחולה אני לוחץ פעמיים על המקש הימני. אני מכניס אצבעות קרות אל ביטנית הכיסים שלי ומוציא שני מטבעות גדולים של יורו שאני לא זוכר מאיפה יש לי. נשמע קול מטר מתכות ויוצא הכרטיס. אני עומד ומחכה מאחורי הקו הצהוב.
משהו משקשק, ולאחר כמה רגעים ארוכים שורה של קרונות חולפת על פני. נחש המתכת נעצר לאט מולי ואני זוכה לעמוד קרוב לדלת. אני מניח את הכרטיס בכיס מעילי כשנשמעת חריקה מתכתית, הדלת נפתחה ואני עובר את הקו כדי לעלות למעלה.
בפנים יש ריח שונה. אין יותר מדי מושבים אבל יש מספיק. כל אחד בתוך הרכבת לעצמו, כאילו קיימים מסכי זכוכית שמונעים מהם להתייחס לקיום של השני ברצינות. אני עומד באמצע הקרון ליד העמוד. אני יודע; חמש תחנות, אני יורד, ושלווה תציף אותי.
מבין כל האנשים של הרכבת אני שם לב שאחד מהם שונה. הוא לבוש רגיל, אבל כאילו לפתע יש לו פאוצ' משונה והוא מוציא מכשיר קטן מהכיס שלו.
אני נתקף בהלה. האיש מסתובב לאישה לידו והןא מבקש לראות את הכרטיס שלה. אני נפנה לכיוון הנגדי ורואה שיש איש אחר בקרון הנגדי. אני מתחיל ללכת עד סוף הקרון שלי מתפלל שעד שהרכבת תגיע אל היעד שלי הכרטיסן לא יספיק להגיע אליי. לא הייתה לי ממש סיבה, אבל העדפתי להתחמק מהם.
הכרטיסן מדלג על כל הנוסעים וניגש אליי. אני תוהה אם אני נראה לו חשוד. שיערו שחור ועיניו כהות בעלות שמץ של תבונה, אך אינן רואות. הוא ביקש ממני את הכרטיס. אצבעותיי פשפשו בניילון העמוק הפנימי של מעיל הצמר השחור והוצאתי את הכרטיס. הוא העיף בו מבט לפני שהעביר עליו את המכונה הקטנה והשחורה שלו, שהייתה נראית כמעט קיסמית. האמנתי שברגע אחד היא יכולה לקחת את כל האורות מן הקרון ואז להחזיר אותו למקום אחר, חשוך יותר. הוא הסב את מבטו חזרה ואמר לי באנגלית 'יורדים בתחנה הבאה', ואני מופתע הנהנתי מבלי להגיד כלום. יכולתי לשאול למה. אבל העדפתי לשתוק. מקסימום נרד בתחנה הבאה, הוא ישלח אותי לדרכי, ואת שאר הדרך אני אלך ברגל, גם אם האצבעות שלי יקפאו. לא ידוע לי על שום דבר שעשיתי רע, ואם עשיתי הוא בוודאי יסביר לי את זה עוד רגע בין כה וכה.
הקרון נתחיל להאט ואני מבין שהגענו לרציף הקרוב. אני נעמד עם השוטר ליד הדלת כשאני מבין שהוא עומד קרוב מדי מאחוריי. כשהיא נפתחת לאט בחריקה, אנחנו יורדים מתוכה עד לאחרי הקו הצהוב שם עומד מישהו העולה לרציף שנראה דומה לי. הוא מתקדם קדימה אחר נעצר מולי ומבקש ממני את הדרכון שלי. עיניי חשכו. אני מגיש לו את הפנקס הכחול. הוא פותח את הדרכון ובמבט מעמיק. אחר כך הוא מרים את הראש ופונה אליי במבטא גרמני כבד כשעיניו שמבחינתי לא באמת רואות נעוצות בי "your ticket is un valid".
התמלאתי במעט לחץ, ויכולתי להרגיש איך יכולת החשיבה שלי נהיית מטושטשת. הכל התערבב לי בראש. אני יודע מה זה אומר באנגלית, אבל המשמעות של זה בילבלה אותי. הכרטיס שלי לא תקף? אני חוזר כמו אדיוט אחרי שתי המילים האחרונות שהוא אמר. הוא חוזר עליהן שוב ואני מביט בו מבולבל כאילו נתקלתי בקיר. הוא אומר לי לבוא ואני עוקב אחר נעליו השחורות אל מכונת הכרטיסים. לידה הוא מראה לי מכונה שחורה קטנה. הוא מכניס את הכרטיס שלי ונשמע רעש חזק. כשהוא מוציא אותו אני רואה שמוטבע על הכרטיס תאריך ושעה. "See? Now the ticket is valid" הוא אומר. אני מביט בכרטיס בחוסר אונים. הבנתי עכשיו אבל לא רציתי להבין. ככה הם דואגים שלא ישתמשו כמה פעמים באותו כרטיס. ואני חשבתי שמשהו אחר בכרטיס מסגיר את כמות השימוש
בו. אני מתמלא באשמה. אם אגיד שלא ידעתי אשמע שקרן ודביל. כל אירופה מחוסה מטרו. אפילו ילד ממדינה זרה היה יודע את זה ואני נראה אירופאי. בעודי מגמגם על מנת לנסות להסביר שאינני פושע אני נזכר בדרכון. אני אומר בצורה שהרגישה גם לי כמו שקר שאני מישראל. ששם אין מטרו. אבל בעצם מה הוא יודע על ישראל. הוא פשוט יחשוב שאני עובד עליו. אני אומר לו. הוא פותח שוב פעם את הדרכון ומעיף בו מבט עמוק. הוא לא אומר לי שום דבר. אחרי כמה רגעים הוא קורא לשוטר מהקרון השני מאחורה שתפס כמה נערים במזל לבוא לשמור עלי. השוטר השני נעמד לידי והשוטר הראשון הולך עם הדרכון שלי אל עמדת המודיעין. כשהוא חוזר הוא אומר לי "you have done a criminal act. I need to call the police." הסנריו הכי נורא של התקרית תקף אותי בבחילה. הרגשתי את כל גופי מתמלא בגלים של צמרמורות ואיך קשה לי להמשיך לעמוד על הרגליים.
הרגשתי איך כל העולם סוגר עליי ואיך הקירות והאנשים של המטרו קורסים לתוכי כמו מראות שמתעקמות לאט. זה הרגיש כמו חלום.
אני הולך לבלות הלילה בכלא. הדמעות כבר מציפות את עיניי. אני בטח נראה כאילו אני על סמים. ברגע אחד הרגשתי ילד. אני תוהה בן כמה אני בלי לשים לב שזה דבר תמוה לתהות עליו. זה היה כאילו הפרט לא קיים בו אני נמצא.
אנחנו מתקדמים על הרציף אל מדרגות היציאה. אני חושב על להתחיל לבכות ולהתחנן אבל אני יודע שאני לא מוכן להיכנס לרכב בכוח או שיצטרכו לנסות לשלוט עליי. זה משפיל.
על המדרגות לרגע אחד אני מצליח להאמין שאני חופשי בדיוק כמו כל שאר האנשים האלה שיוצאים מהמטרו. הם נראו לי זהים. אני מרגיש כאילו אני הולך בהילוך איטי. אני חושב שאני רוצה לעלות במדרגות האלה לנצח כדי להרגיש סתם כמו איש חופשי מהצד, כמו עכשיו. הרגשתי זר לעצמי, מתערבל בהמון. ובאותו הרגע לברוח מעצמי היה הדבר הכי נפלא שאפשר.
יצאנו החוצה אל הרחוב שמרגיש כאילו שיכבה דקה של קרח מצפה את רצפות הלבנים שלו. אנחנו מימדים על שפת הכביש.
השוטר דיבר בטלפון ואני מבין שהוא לא הולך לעלות איתי. הוא הולך להפקיר אותי בידיים של השוטר המצוי. רכב משטרה נעצר ליד אחרי כמה רגעים ארוכים בהם אני עומד לידו ואני נכנס לרכב בחוסר ברירה.
השוטר ממול נראה לא סלחן. הוא נוהג בצורה שמזכירה לי למרבה הגועל את אבא שלי. גם אבא שלי גרמני. אני מרגיש כמו בוגד או מזיק. משהו שצריך להדביר.
כשאנחנו מגיעים לתחנת המשטרה הראשית אני מרגיש רע שאין עלי יותר כסף. אני מרושש ואפילו לא יודע איפה אני. אם זה לא בלב העיר אני אצטרך לקחת מונית של אולי שעה.
כשאני נכנס פנימה אני מרגיש באווירה העויינת. השוטרים מתאמצים לדבר איתי אנגלית, במעין חוסר סבלנות כזו. אני כל הזמן רוצה לטעון לחפותי והעניין גורם לי להרגיש כאילו אני באמת באמת פושע אשם ומעורר רחמים שצריך להעניש. ובאותו הרגע הזה, אולי באמת הייתי.
הם לוקחים ממני דברים, ביחד עם הפרטים שלי. אני מרגיש עירום. אני נכנס לחדר בעל מלא תאי כליאה בגודל של משבצת ללא מיטה. החדר היה מפלצת, מכונת כליאה אנושית. הם רצו למנוע ממני את כל הזכויות שלי, וגם אם זה רק ללילה אחד, הרגשתי מוכה. אני נכנס פנימה והם סוגרים עלי את הסורגים, נועלים אותי ואת החופש שלי כאילו מי יודע מה הייתי עושה להם גם ללא המנעול. ישנו שוטר ששומר על התא שלי. אני לא רואה את הפנים שלו.
אני נשכב לאט על ריצפת העיתונים. יותר נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת, אני חושב, תרתי משמע. נזכרתי מה השוטר הראשון אמר לי. שביצעתי מעשה פלילי. זה הופך אותי לפושע. הרגשתי כאילו יש גדר שמפרידה ביני לבין אנשים טובים, אני מנודה מהחברה ומגודר. הצד השני של הגדר, הצד הלא רצוי מרגיש חשוך ומנוכר. הצד החשוך של הירח אולי. איפה הזהות שלי? אני מנסה לברוח מתחושה של צבט הדחפור, נמעך על גופי יותר ויותר, משעין אותי כלפי מטה.
למה רציתי לבוא לגרמניה, המולדת דווקא של אבא שלי? חשבתי שאני רוצה לברוח ממנו, והנה בהזדמנות הראשונה אני מוצא את עצמי מתהלך ברחובות שמרגישים כמו הבית שלו. ואני האורח.
הסורגים כלאו את מהותי.
אור הפלורוסנט למעלה מעצבן וחודר לי לעיניים גם כשהן עצומות. אני מרגיש איך הוא חודר לי לעצמות. אני פוקח את העיניים שנפגשות ברגלי הכיסא של השוטר ששומר עלי. איך זה שלא ראיתי את הפנים שלו? עברתי ממש ליד. אני תוהה בנוגע לזה. אולי הצל של הכובע לא איפשר לי להבחין בתווי פנים שלו. אני מנסה לעצום שוב פעם את העיניים.
כשאני עוצם אני מבין שאני מרגיש כמעט חופשי. שם בתוך הראש שלי. אני פוקח שוב את העיניים ומבחין בתאים של האנשים ליד. גם להם יש שומר. אני לא רואה את הפנים שלהם גם כן. והאנשים שוכבים על הרצפה ליד. אני נתקף בחילה שוב וקם. כמעט שום דבר ממאורעות היום לא הרגיש לי הגיוני, כמעט כאילו אני שקוע בתוך חלום שמתנהל בתוך הראש של עצמי. בין אם זו ההתנהגות, מראות, התעוותות החלל, פרטים חסרים, או הצורה הממש מציקה בה אור הפלורוסנט הזה מכאיב בעצמות.
"מי זה?" אני שואל בעברית. אף אחד לא זע. אני מתקדם קדימה ומנער את הסורגים לידי.
"שאלתי מי זה." אני אומר, ולפתע עולה לי המחשבה החיצונית מהצד שאולי השתגעתי. השוטר קם ומסתובב אלי וזו הפעם הראשונה שאני מבחין שיש לו את הפרצוף שלי. צמרמורות מכות עמוד השידרה שלי.
"זה הכל בראש שלך, אתה יודע." הוא אומר אחרי כמה שניות של שקט. "אתה לא באמת כלוא פה."
כל החדר מסתובב. אני לא מצליח לנשום. מה הוא אומר? אני יכול לצאת מפה? האם אני יכול לצאת מפה? משהו בראש שלי משתחרר כמו בורג. רגלי נרתעו אחורה.
אני לא באמת כלוא פה. אף אחד לא באמת כלוא פה.
אני מחזיק את פנייה חזק בשתי ידיי. אני מתנשף. המקום הזה לא קיים.
המציאות היא רק חלום. אנו שולטים. בית הסוהר הוא המחשבות שלנו.
אנחנו הסוהרים.
אני חושב שהוא צריך לשחרר אותי.
הוא מסובב בשבילי את בטן המנעול עם המפתח. אני יוצא משם ויורד במורד. לא עוברות בי הרבה תחושות חוץ מזה שזה טבעי. אף אחד לא מסתכל עלי או עוצר אותי, אף אחד לא שם לב שאני קיים. עתה עינייהם כבר לא נראות תבוניות, אלא רק עיוורות. כשאני יורד במדרגות הכניסה של תחנת המשטרה אני עוצר מתחת לשמים האפורים הקפואים ומבין שעכשיו לפנות בוקר. הקור הגס והרוחות הקרות שמגיעות מרוסיה לא מפריעות לי באמת. אני עוצר ולוקח נשימה גדולה. וזה נפלא. כי זו הפעם הראשונה שאני מריח את החופש האמיתי.