הר של מכתבים.

ילדה אבדנית יושבת בחצר. התיק שלה מלא במכתבים, מכתבים שאף אחד לא קרא. מכתבים לעצמה, כדי להיזכר בחסרונות שהיא שרויה בהם. לעולם לא כתבה מכתב חיובי, ולא תכתוב.
היא שונאת את ההורים שלה, שאולי נתנו לה את כל חייהם, אבל מעולם לא ראו אותה באמת.
היא כותבת על האקסים המיתולוגיים שלה, על השבירות לב שעברה. שבירות לב שלעולם לא יתוקנו. לא על ידי אף אחד.
יש גם את חבריה, שלא שברו פחות את ליבה הקרוע. אף אחד עדיין לא תיקן לה אותו. היא מחכה לאיש שיבוא, עם תיק עבודה וכל הציוד, ויתפור לה את הלב. הוא עדיין לא הגיע.
כל מי שניסה לתקן את ליבה כשל, ואפילו שבר לה אותה יותר. אז את מי עוד יש לה חוץ מהמכתבים? אולי אף אחד.
וכול מכתביה שואלים, האם נהנתה מהחיים? התשובה היא לא, היא תמיד שנאה אותם. השליליות בתוכה משתוללת, אין בה שום צד חיובי. היא אומללה, אז היא לא מאשימה מישהו על לבה השבור, היא מאשימה את עצמה. עדיין לא בא האיש שכמוה, שלילי מאוד ואומלל. הרי, מינוס כפול מינוס זה פלוס לא? ומינוס כפול פלוס זה מינוס. אז כנראה שלא מצאה את המינוס שמחכה לה, ואולי לעולם לא תמצא.
כי אחרי הכול, היא נשארת בחצר. לא מתאבדת, לא חותכת. לא שותה ולא מעשנת. אלא כותבת לחברה היחיד, הדף.