השתיקה

היה לי פעם ידיד. קראו לו סער. ידיד טוב. כמו אח. והוא היה… הוא היה יפיפה. כמו ציור. וגם חכם… אני שונאת חתיכים שהם טיפשים אבל הוא היה חכם כל כך… היתי כמו אחותו. והוא… היה לו אח. והם היו קרובים כל כך. היה בינהם הפרש של שנה וחצי אבל הם היו כמו תאומים. אבל כמה שמתן היה מקסים, הוא לא התקרב לסער שלי. היינו מבלים ימים שלמים יחד.
הוא הכיר אותי בכל מצב. כשאני בוכה ושמחה, כשאני רגועה, כשאני במחזור, כשאני בסטלה משמחה.. בכל מצב. והדבר הכי יפה שהיה ביננו זה השתיקות. יכולנו לשבת שעות מחובקים ולשתוק. וזה עשה משהו, שקירב ביננו כל כך.
יום אחד, חזרתי מבית הספר והלכתי אליו. הבית שלו היה ריק, חוץ ממנו.
זרקתי את התיק והתיישבתי לידו. אמרתי לו שהוא נראה חולה. הוא צחק צחוק ציני וקטן ומאז ישבנו שעות ופשוט שתקנו, והשתיקה, זו שהייתה יפה כל כך בדרך כלל, הפעם הכאיבה לי כמו סכין.
אחרי שהלכתי בכיתי שעות. לא הבנתי מה קרה. רק אחרי כמה ימים שלא דיברנו, שמעתי שאחיו נפטר. מהמחלה. מהמחלה הזו שהרסה לכולנו את החיים.
אחרי כמה שבועות שלא דיברנו, ראיתי אותו בערב שישי אחד, עם חברים בפארק, בשכונה. ואם חשבתי שבחור שאיבד מישהו כל כך קרוב אליו יתבגר ויפסיק עם השטויות, או לפחות שיראה קצת עצב. אז לא סער. הוא היה מחוייך עם כוס ביד וקבוצת בנות. מבט קצרצר בעינייו הבהיר לי שלא, הוא לא מאושר.
אחרי כמה חודשים הוא עבר לי דירה. מאז לא שמעתי ממנו. עד לפני חודש וחצי.
לפני חודש וחצי פגשתי אותו. התגלגלו העיניינים וישבנו לדבר. הוא סיפר לי על כמה הוא מאושר… על זה שהוא גר ביחידת דיור נפרדת ועושה מה באלו בראש..ושאוטוטו הוא מתגייס. שהוא עובד כבר כמה שנים ומרוויח דיי טוב. שהחיים שלו יפים.
אמרתי לו "סערוש, תסתכל לי בעיניים" הוא אמר לי שכבר לא קוראים לו סער. שהוא שינה את השם לעומר. אמרתי לו שבשבילי הוא תמיד ישאר סער. הוא עשה "אאאואוו" רומנטי וציני. ואז ביקשתי שוב שיסתכל לי בעיניים. הוא אמר לי שאני אעזוב אותו ושבוא לא קוקסינל. אז קמתי והסתכלתי לו בעיניים. הוא מצמץ פעם ועוד פעם ועוד פעם.
הוא התחיל לבכות.
הוא סיפר לי כמה ריק לו. כמה מאז שאחיו נפטר אף בחורה לא ממלאת לו את הריק שיש לו בלב. כמה רע לו וששום דבר שהוא מקבל לא מתקן את זה. כמה הוא נפל למקומות ארורים שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם וגם זה לא מילא אותו.. כמה שהלב שלו חצוי כי כבר שנים חצי ממנו קבור באותו קבר עם אחיו.
אחרי שדיברנו שעות והוא נרגע… התחלנו לדבר על דברים אחרים. הוא חייך שוב. לא כמו קודם, אבל חייך.
ואז הוא שאל אותי למה אני נראית עצובה?
אמרתי לו עזוב.
אז הוא שאל שוב. ואז ירדה לי דמעה והוא ניגב אותה כמו פעם ופשוט שתק.
אמרתי לו שיש אנשים שנולדים עם לב שלם ובמשך החיים נפגעים מבחורה או נפטר להם משהו קרוב ואז חצי מהלב שלהם הולך.
אבל יש אנשים שנולדים עם חצי לב. יש בחורה שאומנם נולדת לעולם שסביבה המון חברים אבך היא מרגישה לבד. והיא גדלה ויש סביבה המון בנים אבל הלב ריק. והיא חוזרת כל יום לבית שאף אחד בו לא באמת מכיר אותה בכלל והיא לא מפחדת לאבד אף אחד… כי אף אחד לא באמת חשוב לה. ויש מסביבה מליון אנשים שיתנו את הלב בשבילה אבל היא רק משתמשת בהם כשהיא לבד כי היא לא יודעת לעשות את זה אחרת… והיא רוצה.. היא רוצה לפגוש את האחד שהיא תאהב כל כך עד שהיא תפחד לאבד.
הוא שתק ואז קם ממקומו ואמר שהוא צריך לתפוס את האוטובוס האחרון לראשון לציון, אבל… הוא אמר… שאם קיימת בחורה כזו, אז הוא מקווה בשבילה שהיא תמצא אותו, את הבחור שהיא מחפשת.
ואז הוא הלך.
ונשארתי שם, עם השתיקה. השתיקה הזו שפעם כל כך אהבתי.