התבוננות?

אני יושב בשורה האחרונה משמאל ליד החלון.
זה שיעור ספרות והמורה מדבר על סיפור על ילדה קטנה בתחילת השואה. אבל אני לא איתו, אני לא באמת מקשיב לו. אני לא מתייחס לניתוחים המזעזעים שלו על הסיפור.
אני מתרכז בספר שאני קורא בשקט. יושב על הכיסא הכחול לבד. על הכיסא לידי מונח הילקוט שלי. תוך כדי שאני קורא העיניים שלי פוזלות לאט לאט לחברי לכיתה בשורה האחרונה.
אני רואה ילדה מתעסקת עם האודם שלה. היא מורחת אותו בקפידות אל מול מראת הכיס הפרחונית שלה.
אני רואה את הילד לידה מביט מבט ריקני אל הלוח בעיניים עצובות. מסוג העיניים שמשקפות לך את מצבו. אני שוקל לדבר איתו, לשאול אותו מה קורה. באותו הזמן שהמחשבה המתחשבת שלי עולה לי בראש אני נזכר שזה עידו, הילד שהתעלל בי כל יום בכיתה ז'.
אני חושב לעצמי אם בכל זאת לעזור לו, להתעלות על מה שהוא עשה לי ועל מה שקרה בינינו, להיות הבוגר כי זה מה שכולם אומרים שצריך לעשות. להתגבר על הבריונות ופשוט להתייחס אליו כאל עידו. חברי לכיתה. אני בוחר להמשיך ולהתעלם.
אני ממשיך לשוטט עם העיניים ואז אני רואה את תמר, החברה הכי טובה שלי, בשורה האמצעית בוהה ומתעסקת עם שעון הרולקס החדש שלה. מי קונה לילדה בת שש עשרה רולקס? בעודי תוהה אני ממשיך הלאה לילדה המגניבה בכיתה. זאת שכולם שרוצים להיות כמוה אך גם יחד עם זאת מפחדים לדבר איתה. אני רואה אותה משרבטת במחברת שלה מנדלות. בנוסף לציורים הגאומטריים המאיימים והמבעיתים שכבר ציירה על היד שלה. אני משתדל לא לשפוט. בערך.
העיניים שלי משוטטות עוד פעם וחוזות בילד שמחטט באף, בילדה שעושה לחברתה צמה, בילד שראשו קבור בספר מתמטיקה של יואל גבע לילדי חמש יחידות.ֿ
לאחר הסריקה שלי, אני חוזר אליי. לילד שעל שולחנו יש ספר, בקבוק מים ושעון. השעון הוא כדי שאני אוכל לדעת מתי כבר יגמר שיעור ספרות ומתי יתחיל השיעור האהוב עליי, היסטוריה.
אני ילד בן שש עשרה שכבר לא יכול לחכות שיתחיל שיעור היסטוריה… מי שמע על דבר כזה?
מיותר לציין שבכלל לא התקדמתי בקריאת הספר שלי. כי לפי השעון שלי עברו עשרים ושלוש דקות שלמות וקראתי רק עמוד אחד.
עשרים ושלוש דקות שפשוט התבוננתי בחברי לכיתה. או שאולי… שפטתי?