התחלה.

"תמיד כדאי להתחיל בציטוט." אמר הסופר בזמן שסידר את הכובע על ראשו.
זה היה כובע בוקרים, די מרופט, עשוי ממשהו דמוי עור שהוא בבירור לא עור. ונראה לי שגם היה שם משהו דמוי כוכב, כמו שיש לשריפים, שהסופר קילף בהתקף יצירה. או סתם בהתקף הרס, כמו שיש לגולדן רטריברים.
באופן כללי הומלסים די דומים לגולדן רטריברים, באופי, במראה ובריח. טוב הסופר לא היה בדיוק הומלס, היה לו מעין צריפון, נראה לי שקוראים לזה קראווילה? אולי אני מתבלבל. לא עקרוני כל כך. הנקודה היא שיש לו מקום מגורים עם גג, שמגן עליו ממזג האוויר. האמת היא, שאין לי מושג איך הצריפון שלו נראה מבפנים, לא הייתי בו אף פעם. לצורך העניין, יכול להיות שזה ארמון מבפנים. ואולי גם לא.
חזרה לעניינינו, רשמתי בפנקס את עניין הציטוט, ושאלתי "למה בעצם?" והוא נתן לי תשובה די מסובכת שהתחילה ב"בציטוט אתה תופס אותם, וזהו הם שלך…" ונגמר במשהו בסגנון "…לתת לדמות קול, שתצבע את היצירה". השיעור היום עסק בפתיחה לקטע ספרותי. היו עוד כמה נימוקים אבל, הם כוסו במספר שיעולים, מלמולים למיניהם ומשהו שנע בין נחרת צחוק לעיטוש רציני. באופן כללי מרבית הדברים שהסופר אמר היו חצי מובנים לי וחצי לא הגיוניים בעליל, אבל אין ספק שהכתיבה שלי השתפרה בזכותו. או שלא, האמת היא שלא היה לי ממש מדד לעניין, אבל בגלל שלא היה לי בדיוק משהו טוב יותר לעשות, וזה כבר הפך למעין הרגל, בימי רביעי משמונה בערב ועד סביבות עשר (או עד שהסופר נרדם בכיסא) היה לנו שיעור כתיבה יוצרת. הוא לא באמת היה סופר אפילו, או שאולי כן, בארץ אחרת, או זמן אחר. אני חייב להודות שהידע שלי לגבי העבר שלו די מעורפל. בדמיון שלי הוא עלה לישראל מארץ כלשהי (רוסיה? הונגריה? משהו אירופאי כלשהו) והחל לעבוד כ… עורך דין אולי? באיזשהו שלב התמכרות לאלכוהול דרדרה אותו למצבו הנוכחי. הידע שלו בספרות, הגיע מאיפה שהוא. אמנם ניסיתי למצוא משהו שנכתב על ידו, אבל בהתחשב בזה שאפילו את השם שלו לא ידעתי (כל פעם ששאלתי קיבלתי תשובה שונה – שם של דמות כלשהי מספר כלשהו. עד כה למדתי מפיהם של ז'אן ואל ז'אן, אוליבר טוויסט, ארגורן בנו של ארת'ורן, אנדר וויגין וגם, לשיעור אחד מוזר למדי, פו הדב). אני די בטוח שהייתה לו משפחה איפה שהוא, אבל לא דיברנו על זה מעולם. הוא לא הגיע לרמת השכרות הזו. והוא תמיד היה שיכור – עכשיו צריך להבדיל בין מצבי שיכרות שונים; יש את השיכור האידיוט, זה שצריך לטפל בו כי הוא לא מסוגל ללכת, לחשוב ולנשום כמו שצריך. יש את שיכור תשומת הלב, ששותה כדי להגיד שהוא שתה ולכן הוא הולך לומר את כל הדברים שאין לו אומץ לומר בד"כ (וטוב שכך). בנוסף, יש את שיכור המחשבה, זה שהאלכוהול מצלל אותו (יש מילה כזו? מצליל? הופך לצלול…), זה שהתובנות שלו בעת השכרות הן הכי טובות. אז הסופר נע בין שכרות צלולה למעין… חור שחור. כאילו חלק ממנו טבע באלכוהול, ומדי פעם הוא צף ועלה. ומדי פעם לא. בכל אופן, הוא תמיד היה שיכור. אני לא יודע איך אפשר להיות תמיד שיכור, ומאיפה היה לו כסף לאלכוהול, בהתחשב בזה שאת הבגדים שלו הוא אסף במזבלות, מרבית המזון שלו הגיע מבתי תמחוי וממני, והוא גר בצריפון שחוקיותו מוטלת בספק.
האיש הזה העביר לי שיעור פעם בשבוע בנוגע לבניית עלילה, יצירה של עומק בדמויות ובניית קליימקס. נשמע הזוי למדי. זה גם היה הזוי למדי, אבל המשכתי עם זה. אני לא בטוח אם זה היה בשבילי או בשבילו. אבל זה העביר לו את הזמן. ולי את הזמן. ואני בטוח שמישהו מאתנו היה זקוק לזה. עד היום אני לא יודע מי. הכרתי אותו בפארק, בזכות הפיה הקטנה, אבל נגיע לזה מאוחר יותר.
השיעור התקרב לסיום, אמנם עברו רק 45 דקות מאז שהתחלנו, אבל הסופר היה עייף במיוחד היום, ולמען האמת נראה קצת חולני. "אתה מרגיש טוב, מר סמית'?" (היום היה זה גיבורו של אורוול שהסביר לי לגבי הפתיחה) "אכלת היום?" (לפעמים הוא שכח לאכול), "מספיק אידיוט, אתה מתיש אותי. אני פשוט צריך לישון קצת, זה הכל" הוא אמר בין שיעול מפחיד יותר לשיעול מפחיד פחות. הוא נראה רע, כבר לא היה לי שום ספק שהוא חלה במשהו. מה שדי הגיוני בהתחשב בתנאים שבו הוא חי. בכל מקרה, הוא השתמש בטון המסיים שיחה שלו ואמר את מילת הקסם – לישון. מהרגע שהוא אמר את זה, בין אם תכננתי ללכת או לא, היו לי אולי עשר דקות עד שהוא היה רדום לגמרי. אז השארתי את שקית המצרכים ליד כיסא החוף שעליו הוא ישב, כיסיתי אותו בפונצ'ו שעבר הסבה לשמיכה וחזרתי למכונית.
בהתחשב בנסיבות, זה היה שיעור לא רע. היו שיעורים מועילים פחות, בהם הוא היה שיכור יותר (או פחות, אני לא בטוח). כתבתי כמה פסקאות בפנקס, הוא לא צעק עלי על כלום, ואף אחד לא תקף אותי בדרך לאוטו. ועדיין היה לי אוטו. זה היה אזור פחות מוצלח בעיר בירושלים, בין רחוב שקרי א' לרחוב שקרי ב', ליד עבודת גרפיטי מרשימה. באמת, אין לי ספק שזה היה שווה ערך למוצג במוזיאונים. אהבתי לחשוב איך רמת אומנות בכלל לא נמדדת בטיבה, אלא, בהתאמה לכללים. זה העסיק אותי כמה דקות, ואז כבר התחלתי לכתוב בראש איזה רעיון לסיפור קצר על אמן שמחליט לוותר על כל הונו (בסיפור שלי משום מה היה לו הון) ולהתחזות לאמן רחוב. הרעיון המשיך להתגלגל ועד שהגעתי הביתה כבר הבנתי לא משנה אם הולך לו או לא הסיפור בנאלי למדי. רוב הרעיונות שלי היו בנאליים, או שהם היו כל כך מורכבים שברגע שהייתי צריך להתחיל לכתוב איבדתי עניין ואנרגיה. היו לי כל כך הרבה ראשי פרקים לסיפורי פנטזיה, מתח ואפילו ספר ילדים אידיוטי. ואני שונא ילדים. באמת. לא יכול לסבול אותם. קשה לי אפילו להעמיד פנים, כמו שעושים עם ילדים שהם בני משפחה, או בשביל להרשים איזושהי בחורה. באמת שילדים זה אחד הדברים שהכי מוציאים לי את החשק לחיות. צרחות, בכי, בלאגן ואנרגיה בלתי פוסקת. היוצאת מן הכלל היחידה זו מיה, האחיינית שלי. גם אותה אני לא יכול לסבול לפעמים, אבל מדי פעם יש לה הברקות, שגורמות לי להרגיש כאילו אני מסוגל למות בשבילה. באמת. משהו בילדה הזו – היא באמת גאון. זה בטח קשור להורים שלה. הם גרושים. אחותי הגדולה התחתנה בגיל צעיר. אף אחד מאיתנו לא הופתע כשהיא ובעלה (האידיוט הראשי, ככה אני קורא לו) החליטו להתגרש. אפילו לא מיה הקטנה, שאמרה לי ברצינות תהומית: "לאבא ואמא נמאס לצעוק אחד על השני באותו החדר, אז הם החליטו להתרחק ולראות אם עדיין שומעים." גאון. בכל מקרה, אז מיה, הפיה הקטנה, היא הילדה היחידה שאני סובל. קניתי לה לפורים תחפושת של פיה כלשהי – השיניים? הפרחים? האהבה? משהו ורוד ונשי, ומאז היא הולכת עם התחפושת הזו לכל מקום. באמת, לכל מקום. אמא שלה הייתה צריכה לכבס אותה בכל יום, כי הילדה לא הייתה מוכנה ללבוש שום דבר אחר. גם זה בטח קשור לגירושין. ילדים להורים גרושים הם בדרך כלל הרבה יותר חכמים מכולנו. ובהתאמה יש להם שריטה רצינית. בהתחלה מיכל (אחותי) התחרפנה, ניסתה כל דבר כדי לשכנע את הפיה הקטנה שפורים כבר עבר לפני כמה חודשים, שיש לה אינסוף שמלות יפות בארון ושזה כבר מגעיל ללבוש את אותה השמלה יום אחרי יום. שום דבר לא עזר, כי הפיה הקטנה התעקשה שזו לא תחפושת, שהיא באמת פיית השיניים/פרחים/אהבה, ושזה מה שהיא צריכה ללבוש. אחרי כמה שבועות של תסכול רציני ומספר פגישות עם הפסיכולוג שלה (האידיוט המשני), מיכל החליטה לוותר. אני זוכר את היום הזה, בדיוק החזרתי את הפיה הקטנה מהסרט שראינו (קונג פו פנדה), ומצאנו את אמא בסלון, מוקפת בבערך עשר אריזות של "תחפושת פיית השיניים/פרחים/אהבה" חדשות לגמרי ובוכה כמו משוגעת. "אמא, הכל בסדר?" מיה הייתה קצת מפוחדת, מיכלי לא בכתה לידה לאורך כל תהליך הגירושין, והילדה לא הייתה רגילה לראות אותה ככה. "ברור קטנטנה, רק הלכתי לקנות לך כמה שמלות, מכונת הכביסה שלנו לא תעמוד בעוד כל כך הרבה כביסות." תמיד הרגשתי לא שייך ברגעים כאלה, כאילו אני קרוב משפחה אבל לא באמת. אהבתי את אחותי מאד, ואת הילדה הזאת עוד יותר, אבל ברגעים האלה הרגשתי כמו יצור מגושם שדורך לכולם על האצבעות, שובר כל דבר בחנות החרסינה ועצם נוכחותו מעידה על חוסר טאקט רציני. ברחתי בזמן שהאישה העצובה בת השלושים וחמש חיבקה את הבת הקטנה שלה ונעלתי אחרי את הדלת.