התעלומה המסטורית פרק 6-זכרונות מהילדות

מהפרק הקודם:
ניתקתי את הטלפון יצאתי החוצה נעלתי את הדלת,ולקחתי את האופניים והתחלתי לרכוב לכיוון רחוב האורן וזיכרונות התחילו להציף אותי.
פרק 6-זכרונות מהילדות
*פלאשבק,מלפני עשר שנים*
"את בטוחה שהוא לא ימצא אותנו כאן ליאורה? אחרי הכל זה סיוט ללכת הביתה היום" אמרתי עם צמרמורת קלה
"אני בטוחה תרגיעי! הוא לא ימצא אותך כאן! תחשבי על זה,הוא אפילו לא מכיר את המקום הזה" אמרה ליאורה והסכמתי איתה
"מי לא ימצא אותך ניטה?,ואם את שואלת איך גיליתי שאת פה ,ש…! עקבתי אחריכן" ענה אריק(אח שלי בן 12)
"אריק! בבקשה ! אני מתחננת אל תקח אותי לשם!,המקום הזה הוא סיוט" אמרתי לו וניסיתי לשכנע אותו.
"לא לא! אין שום מצב! אני לא הולך לסבול את הארוחה האנגליה של אבא לבד!,את הרי זוכרת מה קרה אחרי שאכלנו את הארוחה האנגליה של אבא שנה שעברה,לא הפסקנו להקיא יומיים והבטן שלנו כאבה, אז אני לא הולך לסבול את זה שוב בלעדייך,את מגיע איתי!" אמר אריק בהחלטה שלא הייתי יכולה לשנות
"ליאורה?! עזרה?!" שאלתי את ליאורה כי אחי כבר התחיל לגרור אותי אל מיחוץ לפארק
"תבלי בנעימים!" אמרה ליאורה עם מפית ביד.
כל הדרך דיברנו על שטויות במיץ כמו,מי שוקל הכי הרבה,ולמשל,מי רץ הכי מהר,מייקל לואיס או מיקי מאוס,ההחלטה עדיין קשה.
נכנסנו הבייתה וכבר הרחנו את ריח התבשיל של אבא שלי.
"ואכלת,וסבלת,והקאת" מילמלתי ואחי שמע אותי וצחק.
"ילדים! הגעתם בזמן! התבשיל לא פ(וי)יגס שלי מוכן" אמר אבא מהמטבח.
"אנחנו נסבול?אתה בטוח? יש עדיין זמן התחרט ולחזור לפארק",אני בטוח,אנחנו הרי לא רוצים להעליב את אבא,זוכרת?" שאל אריק
"כן,אני זוכרת" אמרתי בעודי נזכרת איך שאבא בכה יומיים על זה שהוא לא יוצלח.
טוב,אחרי שהתיישבנו אכלנו את האוכל וכבור שעה,כבר היינו ליד האסלה מקיאים את שאריות האוכל שלנו.
*פלאשבק כעבור 3 שנים*
"אתה בטוח שאי-אפשר להחזיר אותו?" שאלתי את אבא שלי בבכי מר.
"כן אני בטוח ניטה" ענה אבא שלי בעדו מחבק אותי בחיבוק הכי חזק שלו,והתחיל להתקדם לעבר המכונית כדי לנסוע הביתה.
על הקבר היה כתוב:'אריק מלצב