זאב

הנה שיר.
(אתם יודעים כבר מה אבקש)
תישמעו ותקראו יחד:

הוא רץ.
שריריו מתוחים ופרוותו בוהקת באור היח הדל.
הוא חושף ניבים לבנים וארוכים, כאב חד מפלח אותו.
דרכו נראת אין סופית, בלי קץ, אבל שום דבר לא ימנע ממנו להגיע לאן שירצה.
הוא יכול למות בדרכו אבל הוא חייב לנסות, הרי יש רגעים בהם חייבים להסתכן.
השלג היה קר, עדיין יורד, מכסה את פרוותו העשירה של הזאב האפור.
עינייו הירוקות נעוצות באופק וריצודי אור נראים בהם.
יללות נשמעות מאחוריו.
הוא עומד בדחף לילל, הוא רצה שידעו, הוא פה.
אבל אז הם ידעו שברח וכל מאמציו ילכו לשולל.
הוא מתחיל לרוץ, לרוץ כשדם נוטף אט אט מגופו הגמיש.
הוא נבהל, מכל עבריו רק שלג, שלג ובוץ.
הוא עוצר, הוא כבר לא יודע לאן הוא רץ.
הוא מתמקד ואוזניו מזדקפות מידית.
פרוותו מתחילה לזהור וסופת השלג רק משתוללת יותר.
עינייו העצומות נפקחות, מהן נראה זאב חדש בעל עיניים כחולות וקרות.
"האו" נשמעה יללה.
הזאב מתחיל לרוץ.
קילומטרים רבים עוברים מתחת לרגליו.
פרוותו הלבנה נוצצת בזוהר כסוף, ממכר…
אני הבטתי בו בפליאה והוא עצר בבת אחת.
ראשו הלבן הזוהר זע לעברי באיטיות, עצרתי את נשמתי.
נראה שהזאב מחייך.
הוא התיישב, הוא הבין שמטרתו הייתה למצוא אותי, המוות, ואז לסיים חיו.
"אינך רוצה לחיות?" שאלתי בלחישה והתמזגתי עם הכפור.
"האו" הזאב אכן רצה אך אני לא נתתי לא אפשרות, הוא היה כה מרשים שרציתי שיבלה איתי.
"בסדר…" לחשתי ונשפתי עליו.
במקום בו עמד הזאב לפני רגע נח לו וורד לבן משולב בוורד שחור.
היללות ששמע הזאב נשמעו קרובות מתמיד ועד מהרה את הוורדים ריחרחו בני מינו של הזאב. כעשרה זאבים לבנים. "הסתלקו."
אמרתי, שבור ובהנף יד נעלמו גם הם רק שבמקומם היו גחלים ופחמים ולא וורדים…