זאת בעצם אשמתי?

הייתי פעם ביסודי. לפני שנה.
לא הייתי מקובלת.
הייתי מהאנשים האלה שנדחפים לפינה ושותקים כמעט כל הזמן.
למרות שאני פטפטנית וחופרת מקצועית.
הייתי רגישה ונפגעתי מכל דבר שהיו אומרים.
הייתי גם מתעצבנת מהר, אבל לא מרבה בקללות או מילים.
לא הותקפתי בריונות, לא הרביצו לי.
אבל בקושי היו לי חברים.
בכיתה ב'- ה' כמעט כל הזמן הסתובבתי לבד במסדרונות.
לא אהבתי את זה.
רציתי שההפסקה כבר תיגמר.
בכיתה ו' דברים קצת השתנו. היו לי חברים לדבר אייתם והסתפקתי בזה.
תמיד הייתי עדינה וכשאנשים פחדו לעשות לי משהו, בקטגורית צחוק, רק בגלל שהייתי עדינה ושברירית, התעצבנתי עליהם. כי אני לא עד כדי כך. אם תיגעו בי, אני לא אמות.

נגמר היסודי.
הלכתי לתיכון ופתחתי דף חדש.
חשבתי לעצמי, שאם לא יהיו ילדים שאני מכירה, אז הכיתה תקבל אותי אחרת.
יקבלו אותי נורמלית.
הייתה רק ילדה אחת שבאה מהבית ספר שלי. חברה שאני אוהבת.
וכבר לא הייתי ביישנית או עדינה כל כך. דיברתי עם אנשים בכיתה, ניסיתי להכיר אחרים.
זה הצליח, בחלקית.
עברו כבר שבועיים ואפשר להגיד שאני כבר בצד.
כבר השתייכה חבורה.
אבל את האמת?
הייתי מרוצה. לא היה אכפת לי שאני לא מקובלת או משהו.
כי אף פעם לא רציתי להיות בנושא העניינים. זה הביך אותי.
אז יש לי איזה חמישה חברות, שתיים בכיתה ושלוש ועוד כמה משניות שתמיד איתי בהפסקות.
ואני מרוצה.
כי הספיקה לי שתי חברות לפחות. רציתי חברות אמת מאשר להיות מוקפת באנשים.
גם אף פעם לא אהבתי צפיפות או דברים מהסוג הזה..

אז… אני מעלה את זה כדי לשאול אותכם וגם לשתף,
אתם האלה שבצד? האלה שלא שמים לב אליהם במיוחד?
תשאלו את עצמכם- הייתם מאושרים אם הייתם מוקפים באנשים?