זאת לא אשמתי -הקדמה.

קמתי בבוקר לשמש המלטפת. הבטתי בחלון וראיתי ציפורים עוברים בשמיים.
מצמצתי כמה פעמיים כדי לרענן את עיניי והלכתי לחדר האמבטיה, לצחצח את שיניי.
לקחתי את המברשת הכחולה והתחלתי לצחצח. ריח המנטה התחיל לשרוף את לשוני.
בינתיים נכנסה אחותי לחדר, בת 9, (אני בת 15) לוקחת מברשת קטנה ומתחילה לצחצח יחד איתי.
חייכתי לה עם משחה בפה, היא נגעלה וצחקה. דברים כאלה תמיד מצחיקים אותה.
צחקתי יחד אייתה וירקתי את המשחה החריפה. ניגבתי את פי במגבת והתחלתי להתלבש לבית הספר.
לאחותי אין בית ספר, היא חולה. יש לה חום, למרות שהיא לא תמיד מרגישה את זה. אמרתי לה לא לצחצח את שיניה כשיש לה חום, כי זה יכול להזיק לה, אבל היא לא הקשיבה.
בגלל איזה אגדה ארוכה שסיפרתי לה בצחוק, היא חושבת שאם היא לא תצחצח היא תוענש. היא בת 9, אבל מתנהגת כמו בגיל 6.
אבא שלי לא עבד בשביל לטפל באחותי, שני, אבל הוא הלך לסופר ושנינו נשארנו בבית.
הבטתי במראה, מסרקת את שערי המנופח. הוא בצבע שטני ועיניי בצבע תכלת. רק בזכות העיניים אני יפה. אני חושבת שאם הייתי עם עיניים חומות הייתי נראית מישהי שלא הסתרקה בבוקר.
למרות שאני כן.
לבשתי חולצה לבנה כי היה טקס תחילת שנה, (מנהג בבית ספר שלי, לעשות לכול חג טקס.) עם ג'ינס כחול. התרגשתי כי עברתי לבית ספר חדש, יחד עם החברה הטובה שלי. לא הכי טובה, אבל זה גם בסדר.
במקרה ההורים שלי עברו וגם היא עברה.
יצאתי מהבית וכיוונתי לבית הספר החדש. היה בו המון תלמידים והיה ממש צפוף. היה קשה למצוא את החברה שלי, שירה. כשמצאתי אותה זה היה בבמה בתוך אולם, עומדת ליד המיקרופון. (עדיין לא ארגנו את הבמה לטקס. ואפשר להיות בו בהפסקה.)
"שירה!" קראתי. חיבקתי אותה חזק. חודשיים שלא נפגשנו.
היא חייכה אליי גם. היה לה שיער ארוך בצבע חום ועיניה היו ירוקות. הגוף שלה היה רזה, אבל היא אף פעם לא מרוצה ממנו. היא רוצה להיות מלאה. אני במשקל תקין.
"משהו חדש?" התחלתי לשאול.
"לא." היא ענתה לי בשלילה. "וואי תיראי את הבחורה הזאת.." היא אמרה והצביעה על איזה בחורה.
בטעות קירבתי את פי למיקרופון, בלי כוונה והתחלתי לומר,
"כן, איך היה יכולה להיות עם חולצת בטן, שרואים לה את כל הבטן? איכ והיא גם ממש שמנה." ובטעות, נוראית, שמעו אותי במיקרופון.
————