זאת לא אשמתי -פרק 1.

מי שלא קרא את ההקדמה מוזמן לקרוא, זה ממש קצר.
מקווה שתאהבו:
—-
התלחשויות עברו בקהל. הרגשתי שכולם נגדי. שכולם מתלחשים עליי. העברתי מבט לחברתי, שגם נראתה מודאגת.
איך רציתי להיעלם באותו היום. הרגשתי נורא עם עצמי. איך יכולתי להגיד דבר כזה נורא? ועוד במיקרופון?
פשוט רצתי משם. אך לפני זה צרחו את שמי:
"טליה!" נעצרתי. כי חוץ משירה אף אחד לא יודע עדיין את שמי. וזה היה קול גברי.
הוא אחז בידי בחוזקה. הסתובבתי בבהלה וראיתי גבר אחד גדול ושרירי.
"את מושלמת?" הוא אמר בקול רם.
"לא.." עניתי בשלילה, בעודי רועדת.
"אז למה שתעלבי אחרות? שפי אלף יותר יפות ממך?" הוא התחיל להגיע לקול מאיים, הרגשתי פחד עצום בוער לי בלב.
"אני לא התכוונתי.." לחשתי בבכי.
"לא אכפת לי שלא התכוונת! אמרת דבר נוראי ואת תיענשי! מגיע לך למות." הוא אמר בקול מריר ודחף אותי בחוזקה לקיר האולם. הראש שלי נדפק והרגשתי איומה. נשכבתי על הרצפה בכאב.
שירה ניגשה אליי. היא עזרה לי לקום. התחילו הקללות ואנשים ניגשו ונתנו לי מכות. שירה ניסתה להגן עליי, אבל הדפו אותה בלי קושי.
"איך הוא ידע את השם שלי?" שאלתי לאחר שהקללות והסטירות המייסרות כמעט ונגמרו.
"אני גיליתי לו.." שירה השפילה את מבטה.
"מה?" הופתעתי. "זה בסדר.. בכל זאת, הוא חזק, בטח איים עלייך נכון?"
"כן." היא הנהנה. טפחתי בכתפה וחיבקתי אותה כאות שסלחתי לה.
"שירה את עדיין עם המפלצת? נו בואי למגרש, תהיי עם אנשים פחות צבועים!" בא איש וצעק לה מרחוק.
הוא התקרב, לקח אותה ודחף אותי.
האולם התרוקן. נפלתי על הרצפה בכאב. דם היה לי בכל מקום, סימני מכות.
דמעות לא הפסיקו לרדת. הרגשתי הכי נורא שאפשר להרגיש. כל כך רציתי להגיד סליחה, אבל לא היה לי את האומץ.
לקחתי את התיק ויצאתי מבית הספר. בינתיים לבשתי עלי כובע, שלא יזהו אותי. מזל שהבאתי כובע בגלל החום.
חזרתי הביתה, לאבי ולאחותי. לא העזתי לספר להם. אמרתי שנפלתי בחוזקה והכול בסדר.
פעם ראשונה שהרגשתי פחד כל כך גדול בתוכי. הלב שלי לא הפסיק לדפוק כל היום ורגליי שקשקו בפחד.
לא שחררו אותי מהבית ספר, אבל לא היה לי אומץ ללכת למזכירות.
כבר הרגשתי שזה הסוף, אני אהיה עוד קורבן לבריונות ובסופו של דבר אתאבד. זה מה שתמיד קורה.
רק שזה לא בריונות. אני יצרתי אותה, אני הייתי צבועה. מגיע לי הכול. מסכנה הילדה שאותה העלבתי, בטח עכשיו היא מקובלת אבל מרגישה רע מבפנים.
'זה לא הופר.. זה לא הופר…' חשבתי לעצמי, תוך כדי שעיניי מתחילות שוב לסחוט את הדמעות.
לפתע, דפיקות נשמעו בדלת.