זאת לא אשמתי.. פרק 2.

הזמן עבר לאט משחשבתי. כל דקה נראתה שעה וכול שעה נראתה יום. לא הפסקתי לחשוב על כמה חיי יתחילו להיות אומללים מעכשיו ושחיי האושר שלי נגמרו. כנראה לא מיציתי אותם מספיק.
כשדפקו בדלת, חשבתי שבפתח הדלת יהיה מישהו עם סכין. מישהו שבא לרצוח אותי על פליטת פה,
או שאולי זאת האישה שהעלבתי שעכשיו באה לנקום.
ידעתי שכבר אי אפשר לברוח. פתחתי את הדלת לאחר מחשבה מהירה. בעיקר פתחתי כי המשפחה עשתה לי מבטים של : 'נו כבר פתחי את הדלת. למה את מחכה?'
האמת שההשערה שלי אומתה. טוב, בערך. הבן אדם השרירי, שלכאורה התחיל את כל 'הכה את טליה', עמד מולי ועוד איזה שניים עמדו מאחוריו, כמו שומרים. כאילו שבן אדם כזה צריך שומרים. או אולי שאלה היו סגנים שלו, אין לי מושג.
אז בכל מקרה, הם עמדו והפנו אליי מבטי שנאה וכעס. אני התחלתי להזיע בכמות לא הגיונית, כאילו כל המחשבות שלי לפני שעה לא היו קיימות, הבטחתי לעצמי שאני לא אפחד, אבל הנה בא הפחד והחשש, וההבטחה עזבה.
"למה אתם עומדים בפתח הבית שלי?" שאלתי לבסוף, עם המון אומץ וקול צרוד.
"המנהלת רצתה לדעת לאן ברחת, במיוחד ביום הראשון." ניסיתי להסתיר את אחותי ואת אבי, שלא ישמעו או יראו את מה שקורה כאן. "היא אומרת שאני מעורב בזה. ששירה, החברה מלשנית שלך, אמרה שהכיתי אותך." הוא הוסיף והפנה אליי מבט מאיים. "זה לא נכון, נכון?"
"לא.." השפלתי את מבטי, בכעס עצום עליי, שככה אמרתי במקום לעמוד על שלי.
"עכשיו בואי איתי למנהלת, נגיד שאת ילדה פרחחית וששירה חסרת חיים, שהלשינה עליי." הוא אמר ואחז בידי בחוזקה.
"אני רק אגיד לאבי.." אמרתי ולאחר שנייה סובבתי את ראשי לאבי ואמרתי, "רק לשתי דקות אני הולכת, שכחתי משהו בבית ספר."
"אוקיי, בי מתוקה!" הוא אמר.
סגרתי את הדלת וחזרתי להביט בבריון.
"מסכן אביך.." הוא גיחך, השניים גיחכו אייתו. אני רק שתקתי ורציתי שזה ייגמר.
הלכנו לחדר המנהלת. המנהלת הסתכלה על הפנס שלי בעין, על השריטות החזקות והצורבות בידיי, רגליי המשופשפות ונעליי הקרועות. בעיניה נראו רחמים עליי.
"אני רוצה ששלושתם יצאו." המנהלת אמרה והוציאה את שלושת האנשים שהיו אייתי, גם את הגדול, שהביט בי מבט מאיים לפני שיצא.
היא התיישבה לאחר מכן וחייכה לי בהבנה.
"אני רוצה שתספרי לי הכול, בגלל זה הוצאתי אותם, שלא יפחידו אותך."היא אמרה וליטפה את ידיי.
"אני לא יודעת איך להסביר.." הדמעות באו שוב.
"כבר יום ראשון ואת מסתבכת? תוכלי להסביר?"
"פלטתי משהו במיקרופון.." התחלתי להודות, אך נעצרתי כשהבריון הקשוח הביט בי בחלון, כאילו מסמן שאשתוק. הוא שמע אותי? "וקרתה אי הבנה. את חושבת שהגדול הזה, עם שתי התלמידים אייתו, עשו לי משהו. אבל זה לא היה בכוונה. דיברתי במיקרופון על זה שהאנשים פה לא ממש יפים, והם ניסו ללמד אותי לקח."
"במכות?" עיניה נפערו.
"לא במילים." שיקרתי," הם נתנו לי להבין שזה לא נכון. הם ממש מלאכים." המילים נצרבו לי בגרון. "היו כמה ילדים, שנתנו לי מכות כי בטעות דיברתי עליהם, אבל הכול מטושטש אני לא זוכרת כלום. אבל בהחלט הם לא היו הם.." הבריון, סימן לי בחלון עם האגודל שאני מדברת נכון. רציתי להרוג אותו, אבל חזרתי להביט למנהלת.
"את בטוחה?" היא הרימה גבה.
"כן." מבפנים רציתי להרוג את עצמי, לא רק את הבריון.
"כנראה ששירה התבלבלה באחרים. האמת שלא הופתעתי שהיא סיפרה לי את זה, הגדול, מי שראית, שקוראים לו יואב," הנהנתי לה בהבנה, "התעודה שלו מלאה באלימות ובנכשלים. זה ממש נשמע לי חשוד שהוא התנהג מדהים הפעם.."
"וואו. אני לא מאמינה." עשיתי את עצמי מופתעת, ובפנים בכלל לא הייתי מופתעת. הייתי בטוחה שהוא כזה.
"אני חושבת שאתן לו שתי נקודות בתעודה על התנהגות טובה, זה ממש מפצה את זה."
"באמת?" התאכזבתי.
"כן. כל הכבוד על הכנות. אני אעשה בכל יכולתי, למצוא את האנשים שהכו בך כל כך חזק." רציתי להגיד כל בית הספר, אבל שתקתי.
היא הוציאה אותי מחדר המנהלת. לא חשבתי שאי פעם אתנהג ככה. לא חשבתי שאי פעם אני אפחד כל כך מבן אדם חזק. לא חשבתי שאי פעם אני אעבור דבר כזה.
יואב חיכה לי בפתח הדלת. הוא טפח בחוזקה בגבי, בעודו אומר:
"ניצלת ממכות היום, מטומטמת." ויצא מהחדר.
לא יכולתי לומר אפילו מילה, קפאתי במקום. השלושה הלכו ונשארתי לבד.
ישבתי כשגבי דבוק לקיר, ברכיי מחובקת בעזרת ידיי והשרוולים של החולצה מלאים בבכי.