זאת לא אשמתי.. פרק 3
רציתי למות.
כן הנה, רציתי למות באותו הרגע.
חיי נעלמו. העולם שלי קרס. אני מתחילה בדף מקומט מלא בקשקושים וקללות.
לא האמנתי שיש עוד טעם לחיים. שעדיף פשוט לעלות לשמיים ולהיות רק נשמה מהלכת.
רק רציתי חיים רגילים וקיבלתי תוהו בבוהו. לא הייתי צריכה להגיד דבר כזה נורא. גם בלי או עם מיקרופון.
נשארתי יושבת למשך כמה עשרות דקות ארוכות, מתאבלת על עצמי.
נשמעו צעדים ברחבי בית הספר. הלימודים נגמרו כבר.
אך לא פחדתי. ידעתי שאין דבר יותר גרוע ממה שיקרה לי מחר בלימודים ופשוט המשכתי לבכות וליילל, בלי התייחסות לרעשים.
המנהלת יצאה מהחדר והלכה כבר הביתה. בדרך כלל לא נועלים את בית הספר. היא רצתה שאלך, אמרתי לה שאני רוצה לשבת עוד כמה דקות וזה בסדר, כי עדיין השרת מנקה.
'רגע! השרת. זה בטח הוא.' חשבתי באותו רגע.
אך מחשבתי לא אומתה. במקום שרת שניקה את הרצפה ראיתי בחור ניגש אליי.
טוב, מה עכשיו? עוד כאפה ועלבונות?
הוא בא והרים אותי מהרצפה.
"משהו קורה?" הוא שאל בקול מלטף ונעים.
הוא היה לבוש שחור, הפוני כמעט והסתיר את עיניו, ולפי מה שהצלחתי לראות, עיניו היו בצבע תכלת, כמו בצבע השמיים. הוא לבש מגפיים שחורים שהותאמו לבגדיו. גופו היה חיוור והיו לו חתכים בידיים, דבר שהבהיל.
"אני.." התחלתי לומר, אך הוא עצר אותי,
"מוטרדת?" הנהנתי בחיובי. "אני מבין אותך." הוא הוסיף,"הבית ספר הזה מומחה בבריונות."
"מה זאת אומרת?"
"אני שמעתי אותך במיקרופון." הוא אמר בקצרה.
"אה.." הרגשתי אי נוחות באותו הרגע.
"אל תדאגי, אני מבין אותך." הוא אמר וליטף את ידי למשך שנייה מהירה. אולי כי נרתעתי קצת.
"מה זאת אומרת? גם אתה מותקף?"
"כן. לפחות הייתי." הוא אמר והשפיל את מבטו. "זה לא ממש נגמר, אבל עדיין יש נערים ששונאים אותי ואין להם בעיות להתחיל להכות אותי פה במסדרון.." התחלתי לרחם עליו, למרות שגם לי קורה כמעט אותו דבר. "בכל מקרה, אני יכול לעזור לך."הוא הוסיף.
"אני לא חושבת." גירדתי בשערי במבוכה, "אני לא מבינה איך אתה יכול לעזור לי. אני אפילו לא יודעת אם אתה אחד מהם." אמרתי בחשדות.
"נו באמת. למה שאני אהיה עם הבן אדם שתקף אותי מההתחלה?"
"רגע, יואב כל הזמן תקף אותך?"
"כן. יואב. אני לא סובל את היצור הזה. אני רוצה ללמד אותו לקח."
"אז אני הנשק שלך לנקמה.. הבנתי." אמרתי ועמדתי ללכת משם.
"לא!! אני רק רוצה לעזור לך."
"שאני אלמד ממישהו שחותך לעצמו את היד? לא תודה."
הפעם הוא לא עצר אותי. הרגשתי קצת רע עם מה שאמרתי, כי אולי באמת הוא רצה לעזור ואולי הוא נעלב. אבל כבר לא ראיתי אותו יותר וכבר הייתי בחצי מהדרך.
חזרתי הביתה. אבי שאל מה קרה וכו'.. אמרתי לו שהכול בסדר ואני בסדר.
כמובן ששיקרתי אם חזרתי לחדר, סוגרת את הדלת בחוזקה ומתנפלת על המיטה בבכי.
אימי חזרה הביתה בערב. היא התחילה לבשל במהירות ספגטי, ולאחר שאכלה חזרה לעבודה.
אימי עובדת במשרד וכנראה שלחברה שלה יש קשיים, אז היא מתחילה לעבוד שעות נוספות.
נתנו לה איזה שעתיים לחזור הביתה, אבל מיד אחרי זה התקשרו שתחזור.
אחותי התחילה להחלים ולהתארגן למחר, בעודי מכינה את התיק באטיות נואשת.
אז כך נגמר היום הראשון לבית הספר, ברגל שמאל.
תגובות (6)
תמשיכי :)
(וזה באמת היה רע מה שהיא אמרה לו..)
כמה טעויות.
מושיטים לך יד,כי רואים שאת בצרה.אבל את מסרבת! (היא מעצבנת אותי..)
אני אגיד לך את זה שוב,הסיפור שלך כ"כ מיוחד,כי אני לפחות לא נתקלתי בסיפור כזה באתר.
תמשיכי :)
אני יודעת שזה רע וזה לא היה יפה מצדה, אבל אני בכוונה עושה את זה.
אני פשוט לא אוהבת את האנשים האלה שכותבים שהבן אדם מושלם כל כך, ושהוא אף פעם לא עושה טעויות. זה פשוט לא כיף לקרוא.
אין לך מושג,עד כמה אני מסכימה איתך! בקשר לשלמות,
חח תודה :)
אני מחר אעלה עוד פרק.
טעות אחת גדולה !
ממשיך לקרוא ;)