זאת לא אשמתי- פרק 4.

קמתי בחוסר אונים, לשמש המסנוורת את עיניי.
אחותי רק קפצה מאושר בעוד שאני מתקפלת במיטתי.
לא ידעתי כבר מה לעשות, שקשקתי בפחד כבר. הלב שלי צנח לתחתונים באותו הזמן כשראיתי את יואב.
אני לא מסוגלת ללכת לבית ספר.
אבל מה כבר אני יכולה לעשות?
נכון! אני יכולה לשקר שאני חולה.
אני יודעת שזה רע, אבל אני לא מסוגלת, אבי ממש יבין אותי כשיראה את מה שאני עוברת.
אימי דווקא הייתה במטבח, אמרה שיש לה יום חופש, מצאו לה מחליפה זמנית.
היא עדיין תלך לעבודה בערב, אבל עד אז היא חופשיה.
היא חיבקה אותי חזק כשראתה אותי, כאילו כבר שבוע שלא התראינו. ואז התחלתי לחשוב שאולי יעשה לה טוב שמישהי תישאר אייתה בבית, אז זה רק יותר הצדיק את הקטע של לשקר על הבריאות.
"טוב אני אכסה אותך שמכה והכול.. את בטוחה שאת חולה ולא צריך מדחום?"
"לא.. לא צריך. 100 אחוז שנדבקתי מאחותי." עדיין הרגשתי רע בכל הקטע הזה, כי אימא התייחסה אליי כמו נסיכה.
"טוב מתוקה." היא אמרה ונישקה אותי בלחי.
היא הגישה לי תה, עם לימון וכיסתה אותי שמיכה, טפטפה על אפי טיפות אף, בדקה את האוזן שלי וחיבקה אותי כל הזמן.
אולי טעיתי, כי לא רק שהרגשתי רע עם עצמי, גם הרגשתי שאני לוהטת!
היא כיסתה אותי בשתי שכיבות ונתנה לי תה חם כל כך עד שהלשון שלי נשרפה. אבל שתקתי וכל פעם חשבתי על איך היום שלי היה נהרס אם הייתי הולכת לבית ספר.
אז כל היום הייתי מול הטלוויזיה, צופה באנימציות משעשעות, משחקת קצת במחשב, לא שאני יכולה לדבר עם מישהו ושמירה בבית ספר, ישבתי קצת גם ופשוט השתעממתי קצת.
לפתע אימי באה ונגעה במצחי לבדיקת חום.
"וואו את מזיעה בטירוף!" היא אמרה וניגבה לאחר מכן את היד הרטובה שלה מזיעה."את ממש לא חמה! למה היית כל כך בטוחה שיש לך חום?"
"מוזר. אולי נבראתי. אבל אי אפשר לחזור לבית ספר באמצע היום.."
"רגע אחד.." אימי התחילה להסיק משהו. "את שיקרת לי בגלל בית הספר?" היא נראתה כועסת.
"אני לא אעשה דבר כזה!" שיחקתי את עצמי מופתעת. לאחר כמה דקות של מבטים כועסים, נשברתי. "אני לא רציתי ללכת לבית ספר.."
"אבל זה רק היום השני!"
"אבל כבר ביום הראשון אני מותקפת." אמרתי והשפלתי את מבטי.
"מה? למה שיתקפו בחורה מדהימה כמוך? ולמה שתקת?"
"כי יש בריונים בבית ספר. אם הם יוענשו זה יהיה גרוע יותר. אם לא יתרחקו, לא אכפת להם. הם רק יתקרבו וימשכו להכות אותי." אמרתי בצרידות והרגשתי איך גל של דמעות תוקף אותי,"המנהלת ביקשה שאדבר, אבל השתפנתי כשאחד מהבריונים סימן לי דברים מהחלון. אז למה שהיא תאמין לי עכשיו?"
אימי השתתקה. היא פשוט הייתה המומה. היה ניראה שהיא לא יודעת איך להגיב לדבר.
"אבל.. איך כל זה התחיל?"
"פלטתי משהו רע במיקרופון. ואני לגמרי מצטערת." אמרתי מראש.
"מה פלטת?" היא שאלה אותי במיידי.
"הייתה איזה בחורה קצת מלאה ואמרתי שאיך בחורה כזאת יכולה ללכת עם חולצה כזאת קצרה וזה.."
"אה.."
"אבל אני מצטערת, אימא, באמת. אבל הם ממשיכים להכות אותי ולהרוג אותי במכות. העלבונות שאומרים לי במסדרונות גורמים לי לבכות."
"אוי, מסכנה שלי." היא אמרה וחיבקה אותי. הרגשתי את החמימות של אימי, אבל באותו הזמן הדמעות לא הפסיקו לרדת.
אני במצב כזה? באמת? אף פעם לא דמיינתי שזה יקרה לי.
אף פעם לא דמיינתי שאני אברח מהלימודים בגלל סיבה כזאת ושאימא תבין אותי אחרי זה.