זה בסדר לבכות

"ג'יי, ג'יי, בוא אליי ג'יי.." לחש קול צרוד, מבוגר, חם ואוהב, מבין הרוחות הנושבות והמייללות. אוויר הלילה היה דוקר לאפו, אבל הוא נשם בכוח וניסה להשליט סדר במחשבותיו. אף אחד לא באמת קרא לו, זה הדמיון המטופש שלו, והוא צריך פשוט להפסיק לחשוב על זה. כן, להפסיק לחשוב על זה.
אבל זה היה קשה, מאוד מאוד קשה. משום מה, אם שמים לב, מחשבה אחת יכולה להוביל למחשבה אחרת, שתוביל למחשבה אחרת, עד שרצף המחשבות יוביל למה שהכי מציק לנו, מה שהכי מפריע לנו ואנו מנסים להדחיק.
ג'יי עמד ברחוב לינדוורם השומם של לונדון, בחלק הישן יותר והאפל יותר של העיר. הרחוב היה קטן, הוא התחיל בפאב נטוש ונמשך כמה מאות מטרים עד שהגיע לשדה נבול ועלוב, שם הבנייה הסתיימה. הרחוב היה חצוי לשניים על ידי כביש צר, בצד ימין בתים אפלוליים שאף לא אדם אחד גר בהם, ובצד השמאלי גדר גבוהה, לא יציבה וחלודה שהפרידה בין הרחוב לבין השדה הפרוע. ג'יי נשען על הגדר, תחב את האזניות עמוק לאוזניים והרעים במוזיקה את ראשו, והמוזיקה סתמה כל חור של מחשבה. הוא הלך על המדרכה ובעט בפחית חלודה ומאובקת, והסתובב ברחוב זמן רב, אולי שעות, אולי כל הלילה, כי כשסוף סוף יצא מהבועה המוזיקלית שלו השמיים החלו להתבהר וקרן עמומה הפציעה מבין העננים הכהים והכבדים.
הוא שמע רחש מאחוריו, מהשדה, והרחש הקלוש הזה גרם לו לקחת את הרגליים ולעזוב את הרחוב העלוב והדפוק הזה. להתבודד לא יעזור לו לשכוח, זה רק יחמיר את המצב.

הוא הבריז מהלימודים. הוא חשב שאם כבר הוא עובר לפנימייה, מה הוא צריך ללמוד בבית הספר המגעיל הזה שהתלמידים בו כל כך אכזריים וילדותיים?
הוא שכב במיטה של סבא שלו. הוא לא החליף את המצעים, הוא לא העז לשנות שום דבר בבית, אלא השאיר הכל כמו ביום מותו מסרטן העצמות כאילו הבית הפך למוזיאון להנצחתו. רק שהוא לא היה חשוב, אלא סתם עוד בריטי מים הבריטים הגרים בלונדון ועובדים, מהעולם מלא האנשים. הוא היה חשוב רק לג'יי, וזה הספיק בשביל לשמר את מקום מגוריו האחרון. הריח של סבא נעלם מזמן מהמיטה, אז ג'יי לא ניסה לרחרח יותר. הוא חשב, והפעם לא יכל להתחמק.
הוא חשב, כמה המוות מוזר. כלומר, יום אחד האדם הזה עוד חיי איתך, צוחק איתך, בוכה איתך ומחזק אותך, ויום אחריי זה אתה נאלץ לכתוב לו הספד מטופש שאף פעם לא מצליח לתאר באמת מי הוא היה בשבילך. ואנשים שבאים ומנחמים, ואומרים לך שהוא היה אדם טוב ושהם מצטערים עליו, כאלה טיפשים. הם לא מבינים כמה זה קשה, כמה מילים בודדות חסרות טעם, ומצטערים באמת אבל לעולם לא יכירו את אותו אדם כמו שצריך, כדי לדעת בעצמם שהם לא יכולים לעזור, רק לתת לכאב לשכוך.
והנה הוא עומד לעבור לפנימייה. זה לא היה לא-צפוי, עכשיו כשלא היה לו מבוגר אחראי בחיים.. אפילו הבית הזה יילקח בחזרה בבוא הזמן. מה שהיה מוזר הוא זה לא שהפנימייה המשונה הזו הסכימה לקבל אותו, אלא שהיא נפתחה בדיוק ביום מותו של סבא, וההרשמה החלה, ולו היה מקום שמור שם. הוא לא רצה להתעמק בזה. אבל מה שהיה משמח בכל הקטע היה שהנערים והנערות שם לא ידעו על העבר שלו, והוא גם לא ישוש לחלוק אותו איתם, אז אף אחד לא יינעץ בו מבטים עגמומיים של "אני משתתף בצערך" או יתנו לו יחס מיוחד או משהו. כרגיל.
הוא היה זקוק לקצת רגיל בזמן האחרון.
הוא התרומם בזהירות מהמיטה, משתדל לא להרוס את הסידור המושלם של סבו, והלך להכין לעצמו כוס קפה. בזמן שהמים רתחו בקומקום הוא ישב על הספה החומה וחשב מחשבות סדיסטיות. לפעמים הוא באמת רצה להכות מישהו עד זוב דם, וזה רק בגלל שעצבן אותו. אבל הוא לא יכל לעשות את זה, אז הוא פגע בעצמו, והשתכר, וחתך, ועשה כל מיני דברים מזוויעים והשחית רכוש. פעם סבא שלו נאלץ לקנות מראה חדשה כי בהתקף זעם הוא שבר את הישנה. האף שלו גם היה עקום, בגלל שנקלע לאיזו קטטה מטופשת בשל סיבה מטופשת פי שתיים. כן, בהחלט היו לו בעיות שליטה עצמית. אבל סבא שלו ידע להרגיע אותו, הוא לימד אותו דרכים איך להרגיע את ההתקפים.. אבל הוא לא ידע מה ג'יי עושה לעצמו בסתר. וג'יי ידע שאם היה יודע היה מאוכזב, לא ממנו, אלא מעצמו, והוא לא רצה להוסיף על לבו של סבו עוד בעיה.
טוב, עכשיו אין ממש מישהו להעציב, חשב.
המים כבר רתחו, אבל הוא לא קם. הוא הרגיש שברגע שישב, גזר את גורלו. הוא ניקז מעצמו את שארית הכוחות, את שארית האדישות שאימץ בשבועות האחרונים, והתחיל לבכות כמו ילד.
"אבל זה בסדר לבכות, בכי זה לא לילדים קטנים. בכי משחרר, פורק את הכאב. ואני אומר לך את זה, ג'ייג'ו קטנצ'יק שכמוך, בתור אדם שלא בכה הרבה בחייו. וזה כל כך כיף, אז תנסה לפעמים, תיפתח, כי זה בסדר."