זה לא יכול להיות

אני פוסעת באוויר הקריר, הולכת לאן שרגלי נושאות אותי. כשאני עוצרת לבסוף ומרימה את מבטי , אני מוצאת את עצמי שם- במקום האהוב עלי מכל, אך השנוא ביותר. המקום הזה אפוף זכרונות, רובם טובים. אבל בכל דבר חלומי, טוב עד דמעות – יש פגם. פגם שהורס את השלמות , כי הבורא לא יצר דבר מושלם. ובמקום הזה, בזירת הזכרונות שלי- הפגם הוא חמור ביותר. חמור מדי. הפגם הזה בלתי נסבל, הורס ומעוות את היופי, את השלמות האלוהית כלפי חוץ. אני מביטה בפרחים, בשדה הרחב, וכמו נשאבת לעבר. ישבנו כאן, ממש כאן בין הפרחים, ודיברנו. דיברנו, צחקנו, שיתפנו זה את זה, היינו מאושרים יחד. אבל אותו היום, היום הנורא, הפגם – צף ועולה גם הוא בזכרוני. אני מנסה להדחיק את הזכרון הנורא, להחזיר אותו למעמקי ראשי, אך זה לא עוזר. אני רואה בעיניי רוחי את היום. את הנשיקה הגורלית. את מה שקבע. מה שקבע את רגשותייך, שעד אז התנדנדו מצד לצד, על קצה השיפוד. אני רואה את עצמי, הולכת לכיוון השדה, מתכוננת לבלות יום קיצי בשמש החמימה. אולי איתך, אולי לא. אבל כשאני פונה בפנייה, והשדה נגלה לעיניי, אני רואה אותך. בהתחלה זה נראה טוב. כך יומי רק ישתפר, אם תהייה איתי. אבל אז אני מבחינה במי שעומדת לידך. נערה גבוהה, בלונדינית ונאה. אבל אני מכירה אותה, לחרדתי הרבה. הידידה הכי טובה שלך, זאת שאתה לא בטוח ברגשות שלך כלפיה. אני רואה שאתם צוחקים ונהנים. ואז, בפתאומיות ובלי שום אזהרה, אתה עושה את זה – מנשק אותה. הייתי מבינה אם היית מספר לי קודם, מסביר. הייתי מבינה. אבל ככה לבגוד בי? מי יודע כמה זמן זה כבר נמשך?! ואז ראית אותי, והבעותיך השתנו במהרה: מפליאה לחרדה, להבעת סליחה, ולבסוף לכעס. אתה כעסת עלי. ניגשת אלי, מתחיל לצעוק. מתרעם על כך שאני עוקבת אחריך, מה שכלל לא נכון. אני לא יודעת מה לענות, רק עומדת שם, קפואה ומובכת, כשכל הנערים בשדה מסתכלים עלי. ואז אני מסתובבת ובורחת, בוכה. באותו היום חזרתי הביתה כל כך מאוחר, שאמא שלי כמעט התקשרה למשטרה.