זה קשה

יכולתי עכשיו לא לנשום. יכולתי עכשיו להיות מכוסה באדמה רכה, אחרי שניקו אותי,זה יכול היה להיות כל אחד. אנשים רצים לאמבולנסים. ג׳פים יוצאים מהישוב. ואני אפילו לא בבית. הפחד מתחיל לנקר בליבי. הוא אוכל מיבפנים והבטן מתקווצת. אני מבררת ושואלת, ולבסוף מקבלת תשובה. פיגוע ליד הישוב שלך. אני מתקשרת לברר אם משפחתי חיה. הדמעות זולגות בשצף, קולה המרגיע של אמא עונה. "כולם חיים?" זה כל מה שאני מצליחה להוציא. אמא מרגיע ואומרת שכן, אך אז היא מוסיפה. "אל תחזרי היום הביתה." הפחד חוזר והדמעות מכתימות את הסוודר שחברתי השאילה לי. "אמא אני מפחדת." אני ממלמלת לטלפון. אמא מנסה להרגיע, אך לתודעה מתחלחל, שכדי לחזור הביתה אני צריכה לחזור דרך איפה שהיה הפיגוע.