זיו, פרק שלישי

מרוב הילדים שעמדו לידו לא היה אפשר לראות את השער. זיו גררה את האופניים שלה מאחורי ילד בכיתה א׳.
אתמול היא לא הצליחה לישון בלילה מזעם, הרי, גם לולה חברה שלה והם היו יכולים לעשות יותר מאמצים להשיג אותה!
ברגע של זעם גלוי זיו שולפת את הטלפון שלה וכותבת אס אם אס לאורה.

״מממ.״ אומרת אורה. ״אין לי כוח לקום..״
היא קמה במאמץ רב מהמיטה ומאכילה את הדגים שלה. היא בקושי שומעת את הטלפון שמצפצף קלות שמעיד על הודעת אס אם אס חדשה.
השעה שבע ועשרים ואורה מפצירה באימא שלה לקום כבר ושתיקח אותה לבית הספר. לשם שינוי, יש לה מרץ רב הבוקר. ״בואי.״ היא אומרת והן עולות למכונית, כל אחת מחזיקה בידה טוסט עם גבינה או סתם עוגייה.
״ביי, מותק,״ אומרת אימא של אורה.
״ביי אימא.״ אומרת אורה. היא כבר לא הייתה יכולה לחכות עד שהיא תראה את החברים שלה ותספר להם ותדבר על המסיבה! אין אדם יותר מאושר ממנה כרגע.
טוב, אולי קצת פחות מאושרת לאחר שהיא פגשה את זיו.
למזלה, שירה ועמית כבר הגיעו לבית הספר והן מפטפטות בעליזות על הספסל. ״היי,״ אומרת אורה. ״היה אדיר אתמול, נכון? חבל שלא באת, זיו.״ היא אומרת לראש המורכן- למטה שלה.
״את מנסה לזרות לי מלח על הפצעים או משהו?״ היא מסננת בקול עמום.
״לא.״ אומרת אורה בהפתעה. ״היינו, היה נחמד, חבל שלא באת!״
״אז למה לא התקשרתם אליי?!״ עכשיו זיו קמה בזעם מהספסל והסתכלה בעיניה השחורות של אורה. היא נרתעה אבל לא ברחה. זה היה הריב הראשון שלה בחיים עם זיו. הן בחיים לא רבו. אף-אף פעם.
״התקשרנו אלייך אבל לא היית זמינה, מה לעשות?״ אומרת אורה בהתרסה.
״כן? אבל ידעת שאני בחיפה. ידעת את זה. אמרתי לך את זה ביום רביעי. והיית יכולה סתם להסתיר את זה ממני או פשוט לדבר על זה בספונטניות במקום לשלוח את האס אם אז המעצבן הזה!״
אורה באה לפתוח בוויכוח, אבל עמית עצרה אותה. ״חכי רגע, אורה. תקשיבי, זיו, רק שתדעי לך שאתמול אורה נהנתה מאוד וגם אנחנו, אבל אנחנו בניגוד אליה לא הקדשנו זמן מחשבה אלייך. כל הערב היא אמרה ׳חבל שזיו לא פה׳, ׳זיו הייתה נהנית מזה׳ או משהו כזה. אז תעשי לי טובה. את לא צריכה לצעוק עליה רק בגלל שהיא לקחה את האחריות לשלוח את האס אם אס הזה אלייך.״
זיו עומדת כמה רגעים וחושבת על מה שעמית אמרה. ״עדיין. אתם לא ישבתם וכינסתם מועצה מה לכתוב לי, נכון?״ אני מהנהנת קלות. ״אז זו בעיה שלה.״ היא מסתלקת משם בזעם.
״מה יש לה?״ מסננת אורה חרש.
״אין לי מושג.״ אומרת שירה. ״אבל אני אלך לדבר איתה.״
״היי, תראו, הנה לולה!״ אומרת עמית.
הן יושבות על הספסל ומנופפות לה לשלום. ״היה אדיר אתמול. תודה.״ היא מחבקת את כולן. ״אבל למה כולכן במצב רוח רע?״
״זיו עוד פעם מאשימה את אורה במשהו שהיא לא עשתה,״ אומרת עמית. ״,היא שלחה לה אס אם אס שאומר שאנחנו מצטערות שאנחנו לא יכולות להשיג אותה ואם היא רואה את זה באיזה שעות לבוא. זיו טוענת שאורה ידעה שהיא הייתה בחיפה, ואורה חושבת שהיא הייתה יכולה להדליק את הפלאפון שלה לפחות שיהיה פתוח לעדכונים.״
״אני מצטערת שזה קרה בגללי.״ אומרת לולה ונדחקת לצד עמית ואורה. ״זה בסדר. זו בעיה שלה.״ אומרת אורה.
יש זמן מה שתיקה ממושכת. ״אתן יודעות, הסתדרנו די יפה בלעדיה.״ אומרת עמית. ״אם זו הגישה שלה.״
״אבל עדיין, גם אני הייתי מרגישה לא נעים לגבי זה.״ אומרת לולה.
הצלצול נשמע ממעמקי בית הספר. ״בואו ניכנס לכיתה. אולי לימודים יעסיקו אותנו בדברים אחרים.״

הלימודים לא ממש העסיקו אותן בדברים אחרים, אבל צריך להגיד תודה שזיו לא בכיתה שלהן, אחרת הייתה פצצה ענקית. החברים מפוזרים בין 3 כיתות.
זיו השתדלה לחשוב על דברים אחרים, אבל היא לא יכלה שלא לתהות כמה הדברים בטח העליבו את אורה. אורה השברירית והחמודה, החברה הכי טובה שלה. אלך לבקש ממנה סליחה, חושבת זיו.
בהפסקה הכיתה של אורה סגורה לניקיונות וזיו נאלצת לחפש אותן ברחבי בית הספר. היא מוצאת אותן בסופו של דבר, יושבות על ספסל האבן ליד מעמדי האופניים.
״היי.״ היא אומרת.
כמה מבטים ננעצו בה. של לולה היה מבט תמה. על פניהן של שירה ועמית אין סליחה. ואורה לא מסתכלת עליה בכלל.
״מה את עושה פה?״ שואלת שירה.
״באתי לבקש סליחה מאורה,״ אומרת זיו.
״זה בסדר,״ אומרת עמית. ״היא סלחה לך.״ אורה מחייכת לזיו והיא מחייכת חזרה. הצלצול נשמע פעם נוספת אבל קרוב יותר, כאילו הם הגיעו למרכז בית הספר.
״טוב, נתראה אחר כך.״ אומרת אורה והן זזות. איך שהם הולכות, בא ארי. הלב של זיו מתחיל לדפוק חזק.
״זיו..״ הוא אומר. ״תקשיבי רגע..״
מה להגיד? היא חושבת לעצמה. אולי עדיף פשוט לסתום.
״אני עובר לקנדה.״