זיכרון ילדות

החדר מקושט בשלל שרשראות צבעוניות מנייר. יש לי היום יום הולדת, אז גם לי מגיע להתקשט, ואני לבושה בשמלת תחרה לבנה עם סרט קטיפה אדום שקשור במותניים. אמא אמרה שנחגוג בחדר שלי, כי הוא החדר היפה ביותר בעולם. זה לא בדיוק החדר שלי. אני חולקת אותו עם אחי הגדול. זה חדר ענק! ממול לדלת חלון הפונה אל חצר הבית המלא העצים ושיחים ירוקים. כשאמא לא מסתכלת אני מעמידה את כסא התכלת מתחת לחלון, מטפסת עליו, וכשאני על קצות האצבעות אני יכולה לראות את העצים המתנופפים ברוח. אם יש לי מזל, ציפור נעמדת לה על ענף ומצייצת לי בעליזות. בדרך כלל החלון מכוסה בווילון כתום ומכוער אשר מסתיר את הנוף שבחוץ. אני שונאת כתום. משני צדדיו עומדות מיטות ברזל, מכוסות בכיסויי מיטה צבעוניים. שלי כתום עם מעויינים וירוקים ושחורים, ושלו ירוק עם מעויינים שחורים וירוקים. שלי יותר יפה. ככה אמא אמרה. מעל המיטה שלי תלויה תמונה שצייר אומן מפורסם. בתמונה מצויירים שני ילדים מתחת לעץ, כמעט כמו בחצר שמתחת לחלון. הילדים מצויירים בקו שחור, במשיכת מכחול אחת, לפעמים אני מדמיינת שהם נחשים. אמא אמרה שזה הציור היפה ביותר, אז אני לא שואלת אותה למה העץ כמו מארץ האגדות, כולו במשיכות מכחול ארוכות בכחול ואדום, שלא תיעלב. אבל מה שאני הכי אוהבת הוא השטיח. שטיח בצבע בז, עם פרחי תכלת בפינות, ארוג ככדורי צמר קטנים המצטופפים כמו כבשים בדיר. אני אוהבת לשכב עליו ולהתגלגל מקצה לקצה. אפשר לעשות עליו הכל! להאכיל את הבובות, לבנות מגדל מקוביות או סתם לפזר את כל הצעצועים.
עוד מעט הילדים יגיעו לחגיגה. חלקם ישבו על המיטות, וחלק על השטיח, ואני אשב מולם על כסא התכלת, עם זר פרחים על הראש.
רק עוד רגע, אני מעמידה את הכסא ליד הקיר מתחת למפסק החשמל ומטפסת כדי לראות טוב יותר. המפסק מפלסטיק, בצורת ברבור, כנפיו לבנות, מקורו אדום ועינו שחורה. אני מכבה ומדליקה מספר פעמים, מביטה לאחור כדי לוודא שאמא לא מגיעה. אני אוהבת ללטף אותו, למשש את החריצים הזעירים המפסלים את גופו. בלילה כשרק מכבים את האור אני עדיין יכולה להבחין בגופו הלבן ולדמיין שהוא אמיתי, שט לו בשלווה באגם. אני יודעת שאסור לשחק בחשמל, אבל זה יותר מסתם מפסק, הוא הידיד והשומר הנאמן שלי. אני יורדת בזהירות מהכסא ויוצאת לקבל את האורחים.