זכרונות של לוחמת

5:30 בבוקר, אנחנו במחסום, אנחנו 4.
אני, וידידי תומר עומדים במחסום בזמן ששני החיילים האחרים ישנים.
צוחקים ומעבירים מכוניות משטח A לשטח B איפה שהם עובדים.
מסחרית לבנה מגיעה, עוצרת לבידוק
"בוקר טוב אדוני" תומר אומר
"בוקר טוב חייל" אומר הנהג במבטא ערבי כבר, אבל למי איכפת , הוא יודע עברית זה מזל אחרת היה ממש קשה לדבר איתם
"אפשר לראות תעודה מזהה, ואישור עבודה בבקשה" תומר אומר בחיוך הרגיל שלו
הוא מושיט לו את האישור עבודה ואת התז, אחרי כמה רגעים שתומר משווה ביניהם
"תודה רבה אדוני, יום טוב" תומר אומר ושולח אותו לדרכו
הרכב ממשיך כמטר ועוצר, אדם מגיח מהצד השני של הרכב עם סכין ביד וקופץ על תומר "תומר תזהר!!"

זה מפחיד, לראות חבר שלך נדקר להרים את הנשק לדרוך אותו ולשחרר כדורים בלי לחשוב,זה יותר מפחיד לא זכור חלק כלכך קטן וכל כך משמעותי, ורק לנחש, לנחש שדרכתי את הנשק, לנחש שפתחתי ניצרה ולנחש שיריתי, כי הראי ראיתי אותו נופל לרצפה, משותת דם, ובמחסנית, חסרים שישיה כדורים, כדורים שלקחו חיים של אדם, אבל לא באמת לזכור את המעשה.
זה מפחיד לחשוב שמעשה כזה מגיע בלי מחשבה בכלל, אני מבועתת מהמחשבה שזה כל כך פשוט.
זה מפחיד להזכר, להזכר ברוע שנדף ממנו בזמן שרץ, להזכר בסכין שנופלת על תומר לדעת שהוא נפצע ואז לגלות שעיניי הטעוני והוא לא באמת נפצע, בדרך נס.
להיזכר בשניות הספורות שבהם הוא הופיע כאילו מהאוויר, ורץ עבר מולי והנחית מכה על ידידי לנשק לחשוב שזו יכלה להיות אני ולהודות לאלוהים שזו לא, ושתומק הצליח להדוף את המרצח, את אותו רוצח שביקש שדמו יוכז באכזריות וללא כל סיבה אנושית.
רצחתי אדם, אולם הצלתי את תומר ידידי הטוב ואחי לנשק ,וככל הנראה את חיי ועוד שניי אנשים,אך הדבר אינו פוסל את העובדה שלקחתי חיים של אחר, האם הגיוני להשוות חיים של אחד לחיים של אחר?, האם נכון הדבר למדוד חיים של אחד כנגד חיים של אחר,גם אם נשקפת הסקנה לחייו של ידידי?
לא יכולה לענות לשאלות אלו, יש שיגידו שכן ושזה הייה מתבקש להציל את ידידי ולנטרל את הגורם המסכן.
אני מתקשה להסכים,
אולם הצלתי חיים, אך באותה מידה וקלות לקחתי אחרים, ובוא זמנית החתמתי את ידיי בדם, דם שלא תהיה אפשרות לשטוף
לילות הפכו ימים, וימים לחודשים.
קשה לי לישון, לא מסוגלת לעקל את כל מה שקרה ולחשוב לעצמי ,כפי שכולם אומרים, שאני "גיבורה".
בהתחלה לא האמנתי שאני לא בסדר, הראי הגיוני שלא אצליח לישון והתאבון מדוכא, אך במהרה הבנתי שלא כך הדבר, ראיתי את ידידי ששמח על חייו והתגאה במעשיו, הראי גם הוא ירה, ושאר האנשים שמחים וצוהלים יחד איתו,
ועדין נמצאת עם כולם אך לבד, כולם צועקים סביבי "גיבורה" אבל לא באמת מבינים את הקושי, הקושי בלישון פחות משעה בלילה, הקושי לעמוד בכל יום מול אנשים וכשחקנית להיות שמחה, הקושי בלהשאר מחוייכת אל מול הקהל, הקושי בלא לברוח ולא לבכות.
הקושי בלעצום עיניים להרדם אחרי יום מטיש ולקום מעוד סיוט, אותו סיוט שחוזר ומציק ומעיק ולא משחרר.
למרות שלפעמים אני מרשה לעצמי באמצע הלילה לצאת מהחדר ולבכות מבלי שיראו ומבלי שידעו.
הם לא מבינים כמה זה קשה, ורק אומרים לי את גיבורה צאי מיזה.
והם מצפים,הם מצפים שתהייה בסדר, שתחייך, אסור באיסור חמור להקשות עליהם, זה לא לפי החוקים.
אני מודעת להשלכות של הדבר, וככל הנראה שלטווח הארוך אוליי אוותר על שינה בלילה לבד במיטה קרה.
בבית, בבית אני בסדר, בבית אני ישנה עם אמא במיטה כדי להרגיש שוב מוגנת, לדעת שלצידה כלום לא יקרה לי ובאמת ובתמים אני אהייה בסדר, לחזור להיות ילדה קטנה שקמה מסיוט ורצה למיטה של אמא, שמרגיע ומלטפת.
חודשיים עברו אני בסדר חזרתי לישון בלילה התאבון חזר ואנחנו באימון חורף מגיעים לבסיס אחר ללמוד משהו חדש, וחודשיים של שקט הלכו לפח, חודשיים שהרגשתי בסדר נעלמו כלא היו, הזכר קטן של הארוע והמראות תוקפות חזק מתמיד והפעם גם כשאני ערה, פתאום אני לא בכיתה, פתאום לשבריר שניה אני שוב במחסום שוב רואה את המסחרית הלבנה מול העניים שוב המרצח דורש את דמו של חברי שוב היריות נשמעות מצלצלות לי באוזנים, דיי עוצמת עינים חזק ושוב אני בכיתה, מתחילה לרעוד ולא מצליחה לעצור את עצמי, אני משתגעת אני מאבדת את השפיות. השיעור נגמר ועוברים לסימולצייה, רואים מחסום אחר ועצירת אנשים לבידוק, במסך רואים נסיון דקירה מוצלך ואני ורואה את המחסום שלי רואה את ידידי כמעט נדקר מנסה להשתלת על הפחד הגוף שלי מפרקס הדמעות חונקות ופורצות החוצה רוצה הביתה שבוע שלם שעברתי בין התקף להתקף, לא מסוגלת להבדיל בין לילות לימים שוב, ללא תאבון עוברת שבוע קשה ומתיש.
שבוע לאחר מכן שבוע מלחמה בשטח, אחרי לילה ללא שינה או אוכל כי תאבון כבר לא קיים בלקסיקון שלי ללא שתיה מרובה התייבשתי, אסרו עליי לעשות תרגיל לילה אני ו2 אנשים יושבים בלילה הם ישנים ואני לא מסוגלת לעצום עין מפחד, תייסיר מצד אחד וטובס מצד שני, משהו זז מטרים סםורים לרגליי, הפחד משתק, מנסה לפתוח את העניים יותר אולי אני אראה יותר, מקשיבה לסביבה שלי ופתאום כל צל נראה מפלצתי יותר, מאיים יותר.
9 בלילה ומואזין שר משני צידיי לא יכולה שלא לפחד ועכשיו גם דמעות יורדות לי על הלכיים פחד משתק אותי ואני לא יכולה לזוז, מכוניות עוברות ומקפיצות אותי שוב לילה לבן, איך אפשר לישון כשיש סכנה ממשית לדקירה לרצח , כשבמקום מואר זה כבר קרה, זה יכול לקרות שוב
עבר עוד שבוע קשה מותשת יותר מתמיד מינימום אוכל יורדת 3 קילו בשבוע,ושעות שינה ספורות בלילה,הגענו לבסיס, הולכת לקבן שוב נמאס לי לא לישון בלילה לפחד לבכות לא מסוגלת להתמודד ככה " אני מבין, זה תגובה הגיונית ואני אתן לך תרגיל שיתן לך שליטה על ההתקף חרדה, תנשמי עמוק ותחפשי ריבועים, או משולשים בקיצור צורות בסביבה"
לא ציפיתי לגימלים לא רציתי גם,רק חיפשתי הבנה מישהו שיקשיב ואולי יתן לי עצה, לא חיפשתי זלזול, שזה מה שקיבלתי.
חוזרת לאוהל והולכת לישון.
זה היה לילה סוער כרגיל בחורף, קמה מרעם ורוח שהרעידה את האוהל,חוזרת לישון, וקמה שוב הפעם מאזעקה, פרצו לבסיס המרצח מהמחסום עומד מעליי מסתכל לי בעניים ואני לא מסוגלת לזוז כאילו מישהו אוחז בי ולפתע השמיכה הלבנה לי הפכה אדומה רואה את עצמי מהצד ללא רוח חיים, קמה בבהלה זה הייה חלום כולי רועדת מפחד ורטובה מזיעה קרה מנסה לחזור לישון ולא מסוגלת , קמה ומחבקת את ברכיי " את בסדר את בסדר הכול בסדר זה הייה חלום", זה הייה רק חלום חלום מקולל 4 בלילה ואינני מסוגלת להרדם, שוב, אלוהים למה זה מגיע לי לא ביקשתי לעשות את זה, לא רציתי דם על הידיים.
מביטה לשמים והדמעות שוב חונקות מאיימות לפרוץ החוצה

האימון נגמר ועולים לקו מוצב פלוגתי חדש את המחסום הפכו לפילבוקס שזה כמות של 4 חיילים ומפקד שישנים שם מספר לילות, הסיוט התגשם, לא עולה לשם לא נפלה בחלקי הצרה לבנתיים.

זה תקף גם בבית, 2 בלילה וזה תקף התקף חרדה עוד אחד לא מסוגלת לשבת רעשים קטנים שמפחידים אותי מסחרית לבנה 15 מטר ממני, חייבת להסתכל לצדדים להיות מוכנה.
צעקה שמקפיצה אותי צחוק מתגלגל של נשים שיכורות, עוד מעט בית ואני אהיה מוגנת לילה לבן, לא מסוגלת להמשיך ככה, עייפתי נפשית מהמלחמה הזו לא מסוגלת יותר להלחם.

לא מסוגלת אבל נלחמת, אני חזקה אני אעבור את זה.
וכך עשיתי שנה ומשהו אחרכך אני יותר טוב, לא צריכה את הזלזול של הקבן, והסיוטים, טוב הם לא נעלמו לגמריי אבל אני מצליחה לישון לילה שלם, מדיי פעם חוזרים הסיוטים ואני מתעוררת קצרת נשימה.
בסיוטים מחבלים פוגעים באהובים עליי, אמא אחותי וגיסי, מתעוררת קצרת נשימה אחרי כל סיוט, אבל עכשיו אני לא צורחת אני בסדר, אני חזקה זה עבר זה לא יחזור הגיע הזמן להמשיך הלאה