חבל שצריך להצטער על הכול

"את מתעלמת ממני" הוא אומר,נשען עליי כאילו הרכבת התחתית היא זו שמכריחה אותו לעמוד לידי, כשמולו יש אלפיי כסאות פנויים. "כבר מלא זמן" הוא מחייך. אני מכווצת את עיני ומהדקת את אגרופי סביב שק הבד שלי, שבתוכו היו יותר מידי צנצנות זכוכית עם ריבה וחמאת בוטנים וחמוצים, ובכללי אוכל, מכדי שבגלל כעס הם ישברו.
"שמתי לב" אמרתי והתיישבתי בכיסא יחיד לא רחוק מאיפה שעמדתי, במטרה להתרחק ממנו. אני מתעלמת?! הוא זה שמתעלם! סה"כ אני רק משחק איתו את אותו המשחק! הוא לא רוצה איתי קשר, אני לא אפריע לו, כי מי אני בכלל.
"למה?" הוא שאל, הניח את תיקו ליד השק הבד שהנחתי על הרצפה, התיק הזכיר לי את הימים בהם הלכנו יחדיו לבית הספר. תיק קומפקטי, מעור. לא מעוצב בצורה גרנדיוזית כמו של כולם. ככה זה היהתמיד. פעם התיק היה על הגב, ופעם ביד, ופעם תלוי על הכתיף. תמיד נוח ורלוונטי. כנראה אותו תיק. כמעט ולא שמעתי אותו נוחת ליד שק הבד. הוא עמד מולי, נשען קצת על הברכיים שלי בגלל הרכבת, מחזיק בידית שינכרכה ברישול מסיבב למין צינור. באזור שלנו, אף אחד לא השקיע בשום דבר. במיוחד לא בבטחון של משהו יום יומי כמו רכבת תחתית
"כי ככה" אמרתי, הוצאתי את הפלאפון שלי מכיסי וניערתי את ברכיי, כנראה זה לא הזיז לו, כי לעזאזל, הוא נשאר באותה הפוזה. הוא חייך. הוא חייך. חיברתי את האוזניות, שנחו על הצוואר שלי, אל הפלאפון שלי, שמתי את השיר הכי רועש שלי, ושמתי את שתיי האוזניות באוזניי.
"די, מספיק, קסיושה" הוא רמ והוציא את שתיי האוזניות מאוזניי, בעדינות כזו שלא ציפיתי ממנו, ידיו, שהיו קרובות מידי לאוזניי, ובכללי לפרצוף במכוער שלי, נראו מחוספסות יותר מפעם. התצמררתי. לא דיברתי כבר כמה, חמש שנים? מה הוא בכלל פתאום קורא לי בשם הזה. היחיד שאי פעם קרא לי בשם הזה.
"אל תקרא לי ככה, וולאד"
"לא אכפת לי. אני רציני. את מתעלמת ממני כבר חמש שנים, אנחנו גרים באותו הבניין, לעזאזל!" הוא עזב ביד אחת את הרצועה שבה אחז והעיף אותה, קמטים נחרצו במצחו להבן, וגבותיו הביהרות, שפעם היו לבנות כמעט, התכווצו. "נמאס, לי כבר!"
"טוב, אני לא אשמה שאתה החלטת פתאום להפנות את כולם נגדי" כמעט ולא נשמע כעס סקולי, הוא רעד מידי מכדי שהכעס או כול נימת קול אחרת חוץ מחולשה תישמע. נעצתי את ציפורניי בג'ינס שלי, הדבר היחיד שהייתי צריכה עכשיו זה בכי, אלו תחושות ורגשות שמה אני כבר אעשה איתם?! הוא נשען קדימה.
"למה יש לך מבט של "לך תזדיין?"" הוא שאל בחיוך, למרות שהוא היה עקום יותר מתמיד. האף שלו היה סנטימטרים מהפרצוף שלי, ולהבדיל מכול שאר הפעמים שבנאדם עמד מולי בצורה כול כך קרובה, לא הרגשתי את נשימתו. כאילו הוא לא נושם בכלל. קריר. מזכיר לי גופה משום מה.
"כי אתה צריך לעזוב אותי בשקט" אמרתי. הוא לא הגיב למה שאמרתי. הרגש שפעם עוד היה בו, נעלם. "כי אתה צריך ללכת להיזדיין"
"איך בדיוק?" הוא שאל, מחייך.
"מספיק כבר, חתיכת מפגר!" צעקתי, בכעס והרעד בקולי הרעידו א ת קירות הרכבת המחורבנת, קמתי ללא משים לב "אתה… אתה ידעת עליי, אתה ידעת עליי ועלייה, ואתה ידעת שקשה לי, ואתה הלכת וסיפרת לכולם והתעלמת ממני! נתת להם לצחוק עליי, השארת אותי לחסדים של.. של אכוהול! אין לך בושה<?!" רעדתי. רעדתי מרוב כעס. הדבר היחדי שרציתי הוא זה שהוא יעוף לי מהעיינים. המילים שיצאו מפי היו הדבר הכי כנה שאי פעם אמרתי.
"אני מצטער" הו אמר. לא הקקשבתי לו בכלל. התמקדתי בפעימות ששמעתי באוזניי, בתמקדתי ברצפה האפורה שעליה עמדתי, שרעדה בצורה מעצבנת. התיישבתי בחזרה ואחזתי בראש.
"לסיחה, לא הייתי צריכה להתרפץ" אמרתי בלחש. הרכבת הפזיקה לרעוד ולשקשק. דלת הרכבת נפתחה ויצאתי מישם בריצה.
חודש לאחר מיכן, הוזמנתי לחתוננה שלו.
שבוע לאחר ההזמנה- ננמצאה גופה, שיערה שחור, עיניה כחולות, אפה כמו של שועל ועיניה בצורת שקט, עצומות.
על בטנה היה חרוט "אני אהבתי אותך".
החתונה התבטלה.