חברות טובות
שמחה היתה חברה טובה באמת של שרינה. הן כמעט לא נפרדו. עבדו יחד במפעל הסיגריות.
יודית היתה גם חברה טובה שלהן,עד שבאה יום אחד לבקר אצל שרינה בצריף של ההורים והעליבה אותה.
…וואי כמה זבובים יש לכם..אולי תרססו … שרינה לא דיברה איתה יותר.
והיתה גם אולגה שעלת מחלאב שבסוריה ולאו דווקא מרוסיה אבל נראתה רוסיה.ועוד אחת שעבדה איתן שרה,שלא מזמן התגרשה.
שמחה הציעה שילכו לאכול ארוחת צהריים בחוץ.
אמא של שרינה דווקא נתנה לה כל יום 15 גרוש והיא היתה קונה לה פירה וקציצה.
הקמצניות הביאו אוכל מהבית. ככה היתה אומרת שמחה וצוחקת צחוק מתגלגל.
הן היו עובדות כל יום משעה שבע עד שעה ארבע,עבודה מתישה.אחר כך היו הולכות או הביתה .או לטייל בטיילת ולאכול גלידה.
שרינה ישבה באולם הדחוס . החום היה בלתי נסבל. מהחלון הצר נשבה רוח קלה חמה.אבל עדיין היה להם חם מאד.
שרינה ,חלוק אפור על בגדיה ,מסתיר את מתאר גופה הנאה,שערה הבלונדי השופע מורם ותלתל סורר נופל על מצחה הרטוב מזיעה. לידה יושבת דורה,שעלתה רק לפני מספר חודשים מהונגריה.הן עובדות חרוצות של המפעל…כל יום שמונה שעות.רוכנות על השולחן ומכניסות את עשרים הסיגריות לתוך קופסת הקרטון ומדביקות. ועוד אחת ועוד אחת מתי כל זה יגמר ….הסיפור הזה …
שרינה אמורה להתחתן בינואר השנה . עד אז היא חוסכת את כספה הדל. אולי כשתתחתן תעבור לחיפה. הבן זוג שלה גר שם עם בני משפחתו.היא תתפטר מהעבודה הזאת, הבלתי נסבלת כמעט. יהודה לא אוהב שהיא עובדת כאן.
המנהל איש שמן ,ששכח שהן עדיין צעירות וחסרות ניסיון, מטריד אותן,מעכב את שכרן והן מן הסתם שפוטות שלו. כי הרי ברור שאין להן ברירה .העבודה בחוץ לא מחכה להן.לתפור הן לא מעוניינות ולעבוד כזבניות גם לא נראה להן. אז ככה שרינה ודורה שהיכירו כאן במפעל של סטולרו מעבירות את הימים,בחום אימים או בקור מקפיא. בחום כשהונטילטור בקושי מתפקד ,מקרטע ובעיקר מרעיש.ובקור עם תנור נפט מעשן שהבנות נחנקות ממנו.
המנהל,אדון סטולרו,מתנהג כראוי כשאשתו מנהלת החשבונות גברת לילי ,עוברת במסדרון ומציצה בעין אחת על הבנות , במבט חמור.
גם כרמלה עובדת במפעל,היא כבר עובדת שלוש שנים,נחשבת בין הוותיקות.כרמלה זו חברה טובה של יוכבד, בעצם כרמלה הביאה את יוכבד לעבודה.
המפעל נמצא בבנין אנגלי,ישן ומוזנח, עם כתובות גרפיטי באנגלית ובעברית. בכניסה עומד שומר עם פני שיש.במפעל עובדים כחמישים איש. ועוד עובדי מנהלה כעשרה.זהו מפעל קטן. לא ממש ריוחי. המנהל שוקל לפטר את העובדים ולסגור את המקום.
סטולרו הגיע בשנת שלושים וחמש,מגרמניה.שם היתה לו מתפרה גדולה. אבל רוחות מלחמה הביאו אותו ואת לילי לפלסטינה, וברחוב אלנבי בתל אביב לא רחוק מהים, הוא פתח את המפעל.
תגובות (0)