חולה

אני מרגישה כאילו עברתי כרגע משהו טראומתי. היידים שלי מזיעות, האף שלי בטום, וחצי מהפנים שלי מריגישים כאילו מעכו אותם פנימה. יש לי טיקים בעיין ימין ואני מתרגשת מכול דבר קטן. מה קרה לי?
קמתי בבית החולים, מחוברת לאלקטרודות, או איך שהרופא הזקן שעמד בצד השני של החדר אמר. לא יכולתי לזוז בכלל. בכלל. אם הייתי זזה הייתי נשברת להמון המון המון חתיכות קטנות, כי הרגשתי כמו אבן.אז שאלתי אותם אם אני אבן. הם כמובן צחוקו, אבל הם לא מבינים. רופאים מטופשים. הרופא הזקן ניגש אליי ואמר לי בקול שקט שאני נפגעתי מוחית ע"י- פה כבר לא הקשבתי, כי אני אבן. אבן לא מקשיבה לשום דבר, נכון?
הוא ניסה לנער את הראש שלי, הוא שפך עליי מים. אבל אני נשארתי עם עיינים עצומות ולא פתחתי אותן, ניסיתי למנוע ממני להתנהג כמו בנאדם, כי אני מרגישה כמו אבן, אז למה לא להתנהג ככה? אל באיזה שהוא שלב הבנתי ש, לצערי, לנשום אני חייבת. אבל לא זזתי. לא דיברתי. לא מצמצתי. נשמתי מהאף נשימות קטנות ובילתי נראות לעין.
מהר מאוד הרופא עזב אותי, שמעתי אותו מדבר לאחות כנראה, כי היה לה קול גבוה של אישה. לא ראיתי אותה כמובן. הוא אמר שחוויתי טראומה, ושאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. ושאני צריכה לנוח, זה הקול. אבל יעדתי שהוא לא משוכנע בזה. ידעתי שהאחות הנהנה ואמרה"בסדר", והרופא יצא מהחדר. נשארתי עם עיינים עצומות.
העקבים שלה נקשו על הרצפה של החדר שלי בקול חד ומעצבן, שלא יכולתי לסבול יותר. פקחתי את עייני ושאלתי אותה למה היא מפריעה לאבן להיות אבן. היא ציחקקה ושאלה אותי אם אני באמת אבן. אמרתי לה שאני מרגישה ככה לפחות, אז למה לא להתנהג ככה? התעצבנתי על זה שהם לא מבינים אותי. הם רופאים. העבודה שלהם לעזור לחולה. אבל אני לא חולה, אני אבן. אוף. אני מבולבלת.
האחות לחצה על משהו בקיר, והמיטה שלי התחילה להתרומם. כלומר, לא כולה, אלא רק החלק שמגיע עד הטוסיק שלי. שלדעתי זה חלק קטן. התחלתי לצעוק ולהשתגע, אבל הרגשתי מין זרמים קטנים מהאלקטרודות, ונרגעתי. רציתי לישון. אבל אבנים לא ישנות!
אבל נרדמתי. נרדמתי. ועד עכשיו אני ישנה. מרגישה כאילו עברתי כרגע משהו טראומתי, היידים שלי מזיעות, האף שלי סטום, וחצי מהפנים שלי מרגישים כאילו מעכו אותי פנימה. יש לי טיקים בעין ימין ואני מאוד לחוצה. אתם יכולים לעזור לי?