חולצת “הכל בסדר”

"הכל בסדר"
זה מה שאני עונה כששואלים אותי "מה קורה?".
אבל איך עונים למישהו על השאלה הזאת אם אתה בעצמך לא יודע את התשובה אליה? איך עונים על שאלה כה מסודרת בעוד שהבלגן שבתוכך… מבולגן מדי.

אנשים מדברים ואני רואה את רצועות המידע המסודרות שיוצאות להם מהפה, כאלו כל מה שהם רוצים להגיד מסודר במדפים. כמו בארון בגדים מסודר, הם רוצים להוציא את החולצה הכחולה עם ציור הנוף אז כל מה שעליהם לעשות זה לחפש אותה במגירת החולצות הכחולות. הם רוצים להוציא גרביים לבנות אז הם פונים אל המגירה של הגרביים הלבנות, כל כך פשוט.

ואז כששואלים אותם מה שלומם יש להם שתי אופציות לענות:
אם הם רוצים להסתיר את מה שהם באמת מרגישים, הם מוציאים חולצה משומשת מאתמול, ייתכן וקצת תסריח אך היא תעשה את העבודה בלהסתיר את רגשותיהם האמתיים.
האופציה השנייה הכנה והפגיעה יותר, היא לשלוף ממגרת התחתונים את התחתונים המביכים שלהם, אלו עם הלבבות, שבדרך כלל אנשים היו עושים הכל כדי שאחרים לא יראו אותם לעולם.

כמו לכל אדם אחר גם לי יש ארון בגדים משלי. אך כשאני רוצה לשלוף ממנו פריט כלשהו אני רואה רק בלגן אחד גדול. אני מנסה פעם אחר פעם לסדר את הארון אך תוך זמן קצר הוא חוזר לבלגן שלו.
וכשסוף סוף אני מוצא את פריט הלבוש המתאים הוא נעלם לאחר כביסה במכונה.

לכן בכל פעם כששואלים אותי "מה קורה?" אני שם את אותה החולצה שלבשתי כל חיי ,מסריחה ומלאת חורים משימוש בלתי פוסק, ועונה
"הכל בסדר"