חזקה שלי

קשה לראות אותה בוכה.
כל פעם שזה קורה אני משתדל להזכיר לה שזה עובר, שום דבר לא נגמר. הכל רק מתחיל.
"אבל למה היא נעלבה?", אוריין יבבה, "אני לא התכוונתי לפגוע בה…".
השתדלתי שלא לחבק אותה, ידעתי שזה לא בסדר… לפחות לא עכשיו. למרות שכל חלק בי רצה. שתדע שהיא לא לבד, שהיא אהובה ורצויה.
כשאתה מכיר טוב בן אדם במשך שנה, הכל בו מקובל עליך. ההתנהגות, האישיות, הרצונות. אתה לומד לקבל את האחר. אבל משום מה, כשאתה מכיר את עצמך במשך כל כך הרבה זמן… אף פעם לא תבין מה הבעיות שלך, איך הן קרו ואיך מפסיקים אותן.
כשאומרים לך מסביב שזה לא בסדר, שגוי, זה רק מחזק את התחושה יותר. לא כי אתה מתכוון, כי זה פשוט ככה. עזבו, אתם לא תבינו בכל מקרה.
"את יכולה לבקש סליחה, את יודעת… זה יעשה לכן רק טוב. את גם מבינה בעצמך שעשית טעות." ניסיתי לייעץ. "מי יודע? אולי מחר היא תשכח מזה בכלל".
היא ניגבה את עינייה הגדולות עם אצבעותייה הקטנות, ואמרה:"למי אכפת ממנה בכל מקרה. שתעלב!" היא ניסתה לשכנע את עצמה. חייכתי.
התיישבתי לידה, לא כל כך רחוק, לא כל כך קרוב. הסתכלתי על העצים שהיו מולנו. לא יכולתי לראות אותה.
"את יודעת שגם כשעצים גדלים, הם לא מתחילים לצמוח עבים וחזקים." אוריין הקשיבה בהשתוקקות. "קודם כל הם מתחילים רכים, חלק מהם אפילו לא עומדים בזה, ורק באמצע החיים הם חזקים ועיקשים. חלקם אפילו פוריים בשלב הזה."
שתקתי.
"אבל בך… יש בך משהו מיוחד. את מההתחלה צמחת חזקה, לא ראיתי אותך כחלשה מאז שהכרתי אותך." העזתי.
"תודה. גם אתה מאוד חזק, לא?" היא שאלה. צחקתי.
"לא… אני לא נחשב חזק."
לאחר כמה דקות, מתברר שההורים שלה גילו והתקשרו למשטרה לעצור אותי. הניידת החלה להפעיל את הסירנה. לא ברחתי. אזקו אותי השוטרים, ואוריין נלחצה.
"אבל הבטחת לי שלא תעזוב!" אוריין צעקה בכעס.
"אני יודע… אני יודע. עדיף לכולם שאעזוב, כשתגדלי תביני.." סיננתי מפי לפני שאיזה שוטר דחף אותי לניידת.
"אבל אני כן גדולה! אני חזקה!" היא אמרה.
"לא מספיק גדולה".
מאז לא ראיתי אותה.
נשפטתי בגין חשש לקיום יחסים לא ראויים עם קטינה. שמי נרשם לעד בתור עבריין מין שנקשר לילדה בת 9. אני מעולם לא ביקשתי זאת… באמת. כל התירוצים שבעולם לא יעזרו. אני לא נחשב חזק.