חיי

זה היה יום אחד מאותם ימים …
הייתי בגיל צעיר גיל ההתבגרות ככה קוראים לזה היום.חזרתי מהלימודים .הבנתי שמשהו קרה ידעתי שזה יקרה.כולם לסלון הוא אמר אני ואמא כבר לא ביחד .
אבל אני נשאר בבית איתכם. השקט שהיה ….היה מאד לא מובן . אף אחד לא דבר זה היה ברור לנו שככה זה היה.אף אחד לא ממש שאל מה קורה איתנו אך אנחנו מקבלים את הבשורה המרה..
הזמן עבר אנחנו התבגרנו .אבא שקע בדיכאון .עזב את המוסך שהיה ברשותו הכל שקע גם החיים שלנו.
ואני ילדה תמימה שלא הכל מובן לה נאלצת לוותר על הילדות המתבגרת ויוצאת לעולם.
משהו צריך לקחת את התפקיד הגדול…אמא..איזה מילה ענקית שאני בעצמי לא כל כך מכירה אותה. אולי יש לי כמה קטעים ממש קטנים ממנה.אבא אני קוראת לו היה בסדר אני יעבוד אל תדאג אני יטפל בכם.
מה לעבוד ככה ממש להרווח כסף אך עושים את זה אני קטנה ממש..אבל אף אחד לא ממש הקשיב לי למחשבות שלי .אני זוכרת את צהרי היום במרפסת של ביתי עומדת וזועקת אמאאאא….. רציתי שמשהו ישמע אותי שמשהו יקשיב לי לזעקה העמוקה שלי.אף אחד לא שמע .הרווחתי כסף קח אבא אתה צריך לקנות תרופה ולאכול משהו אולי תקום מהמיטה היה בסדר אתה תראה.יום סוער בחוץ אבא תדאג שהיה לי מים חמים אני חוזרת ברגל מהעבודה בטח היה רטובה מאד כי לא נשאר לי כסף לאוטובוס קנינו אתמול אוכל .במבט המושפל שלו הבנתי .נרתיח מים חמים ומרק עוף אל תדאג גם זה נורא טעים.ואבא שתמיד דאג שהיה בסדר הלך ונחלש איבד הכל. כל הפרנסה כל הכבוד הכול.
לא ראיתי את אבא שוב מחייך. לא שמעתי את עצמי שוב זועקת את הזעקה . אותה זעקה הפכה לכעס עמוק. נלקחו לי החיים.
המשך יבוא..