חרדה

תמיד נכנסה לחרדה כשנתקלה בתוקפנות גברית, גם מצד נשים שיש להן אנרגיה גברית, בעלות סמכות וכוח.
בסיטואציות כאלה הייתה רועדת, הלב שלה היה דופק מהר בטירוף. הפחד והחרדה נמשכו ימים שלמים עם מחשבות טורדניות שמרעידות את הגוף שוב ושוב עד שהזמן היה עובר והכל היה נרגע.
גם בגלל החרדות הייתה כמו דג. לא נכנסה לויכוחים, העדיפה להסכים גם כשהיא לא מסכימה, דיברה רק מה שהיא צריכה, לא יותר. גם כשראתה שפוגעים באנשים היא שתקה. פחדה להתערב, שלא תגיע חרדה.

מול בוסים בעבודה, מול בני זוג כשהעיזה לעמוד על דעתה בביטחון, מול רופאת הנשים שלה (שמאז כמובן לא חזרה אליה) ועוד ועוד.

במשך השנים התחזקה ועברה תהליכי התפתחות שונים אבל מקרים כאלה היו עדיין טראומה עבורה.
אחרי שנה שקטה, זה קרה שוב…
היא למדה באוניברסיטה קורס מרתק שנמשך שלוש שנים…
הקורס הזה במיוחד הווה אתגר גדול למוח והתלמידים המבריקים בקורס החליטו לפתוח קבוצה סודית שהם בוחרים את מי לצרף אליה לפי ראות עיניהם.
יום אחד ניגש אליה אחד החברים שלומדים איתה ואמר, תשמעי, עשינו הצבעה והחלטנו לצרף אותך לקבוצה. זו קבוצה סודית, אל תגלי על זה לאף אחד. שאלה: במה זכיתי? הוא לא פירט רק אמר "בדקנו אותך ואת בסדר".
היא הרגישה מיוחדת ומבריקה וזה החמיא לה.

למחרת, אחד ממנהלי הקבוצה העביר לחברים קטע לתירגול מהקורס כדי לחדד את החשיבה.
תוך כמה דקות החברים התחילו עם קריאות של: עשיתי… קראתי…. בוצע… הצלחתי…
חשבה לעצמה שלהיות בקבוצה כזאת זה לא בשבילה, זה נראה לה כמו קריאות מתלהבות של ילדים קטנים שצריכים תשומת לב והרי הם היו אנשים מבוגרים.
דיברה עם אחד ממנהלי הקבוצה שאמר לה, כן, הם כמו ילדים קטנים, אני יודע… חכי עוד קצת… תני עוד צ'אנס… זו התקופה הזאת…
חשבה טוב, ניתן לזה עוד קצת זמן. בלב, הרגישה שמשהו לא נעים לה בקבוצה.
עברו כמה ימים והתפתחה בקבוצה התכתבות בנושא מסוים שלמדו עליו בקורס. אחד מחברי הקבוצה התחיל לכתוב את הדעות שלו, בשלב מסוים יצא נגד המרצה וקרא לאחרים לקום נגדו. מאותו הרגע האווירה בקבוצה התלהטה והשיח הפך אלים. היו מעט שתמכו באדם הזה והשאר תמכו במרצה שהוא איש עניו, צנוע, שקט והגון.
היא קראה את הדברים שנכתבו בתוקפנות. ראתה עוול שנעשה לאדם אחר. כבר ידעה שתוקפנות היא עניין של אגו ובמקרה הזה גם קנאה.
הפעם לא יכלה לשתוק. בעיניה אדם שרוצה להביע דיעה שונה משל אדם אחר, עליו לעשות את זה בכבוד ולא בביזוי, לא מאחורי הגב ובטח שלא לעורר מרד. בנוסף, למדה שמי שרואה שנעשה עוול לאדם אחר מחובתו להתערב ולהפסיק את זה כי אם לא, גם הוא נחשב לפוגע!
אזרה אומץ בליבה וסיפרה למרצה את הלך הרוח של הדברים שהתנהלו מאחורי גבו. היא התביישה בשבילו.
המרצה הקשיב לה בעצב. לא היה בו כעס, רק חמלה. הוא החליט שהוא כותב להם מכתב בו הוא סולח להם מעומק ליבו על מה שעשו כדי שחוקי הקארמה של מעשיהם לא יחזרו אליהם.
את המכתב הוא שלח לתלמידים.
לתדהמתה, כשקראו התלמידים את המכתב, רובם חשו בושה גדולה והחליטו ביניהם להפסיק את קיומה של הקבוצה.

המעט שלא חש בושה, היה אותו קומץ קטן עם אגו נפוח שרדף אחריה והציק לה בימים שאחרי המקרה בכל הזדמנות אפשרית. הקומץ הזה קרא לה מלשינה ומתחנפת וצבועה וכל השיח האלים שקם נגד המרצה סב עכשיו אליה.
התוקפנות הגברית עוררה בה שוב חרדה. דפיקות הלב המואצות והמחשבות הטורדניות לא עזבו אותה.
עד כדי כך שהרגישה לא בטוחה בעצמה ושאולי לא עשתה את הדבר הנכון. בחנה שוב את עצמה.
שאלה: אם מישהו היה מתבטא בשיח כזה אלים על חברה טובה שלי מאחורי גבה ומסית נגדה, האם הייתי מספרת לה? מיד ידעה שכן! עכשיו הייתה בטוחה שעשתה את הדבר הנכון.

החליטה שעכשיו היא מטפלת בחוסר הביטחון ובאמונה שלה באמת ובצדק. לא יתכן שחרדות ולחצים ינהלו את חייה גם כשהיא עושה את הדבר הנכון.
ההחלטה הנחרצת חיזקה אותה והיא למדה לעמוד על שלה בלי פחד, לנשום ולהיות בטוחה בעצמה ולבטוח בבורא שהכל בסדר והכל לטובה ומה שקורה לה רק בא ללמד ולחזק אותה.
מאז המקרה היא מתמודדת הרבה יותר טוב עם אירועים כאלה בחייה ומחוברת חזק יותר לידיעה הפנימית וללב שלה. גילתה שיש לה כוח ועוצמה פנימיים שבזכותם היא תומכת גם באנשים שהיו בחרדה כמוה.
המסע הזה שלה מעניין. מביא איתו המון מתנות וכל מתנה מתגלה בזמנה.