חתכיים

תשימו –
http://m.youtube.com/watch?v=Q-E0jiwNTdY&desktop_uri=%2Fwatch%3Fv%3DQ-E0jiwNTdY

קוראים לה רוני , שיער חום ארוך ועניים בצבע חום דבש , היא הייתה רגילה , טוב כמעט רגילה
״רוני את חייבת לאכול״ אימא התחננה אלייה בארוחת ערב
״זה במלא יצא בקיא מזה זה יעזור?״ היא שאלה אותה והמשיכה לשחק עם האוכל בצלחת
״רוני את חייבת״ אימא הרימה מה קצת את קולה אך עדיין נשארה רגועה . היא רק רוצה שתיהיה לה ילדה רגילה , שלא תיהיה בולמית
״בסדר בסדר״ רוני מילמלה ולקחה ביס מהמלפפון שהייה לה על הצלחת
״תודה מתוקה שלי״ אימא אמרה ונשקה לראשה
״זוזי״ רוני צעקה ורצה לשירותים , הקיאה את כל נשמת למרות שזה היה ביס קטן ומסכן של מלפפון.
״אמרתי לך שזה יצא בקיא״ היא אמרה לאימא ושתפה את הפנים כדי לנקות את הקיא ובעיקר להסוות את הדמעות שלה
״רוניי״ אמרה אימא ואימצה אותה לחיבוק חם
״אני מצטערת אמא , אני מצטערת שאני לא כמו כולם״ רוני אמרה לה בצער , עלתה לחדרה ונעלה אותו .
-״את לא מבינה שזה לא יגמר?!״ היא שמעה את אביה צועק לאימא , הוא אף פעם לא תמך בה , הוא אמר שהיא מקיאה בכוונה כדי לקבל צומי , הוא לא מבין שהיא לא שולטת בזה , הוא לא מבין שהיא לא רוצה להיות כזאת , היא בסה״כ רוצה להיות רגילה כמו כולם.
״תעזור לה , אתה יודע כמה קשה לה ? היא שוקלת 19 בכיתה ד׳ אתה חושב שזה הגיוני ? ובמקום להיות לצידה אתה אומר שהיא עושה בכוונה?״ היא שמעה את אימה צועקת עליו בעצב . היא תמיד הגנה עלייה למרות כל הקושי .
נקודת המבט של רוני:
כל ערב זה אותו הדבר . אותם הצעקות . אותם המריבות . אני לא יכולה ככה יותר . כל ערב עוד פעם לחתוך . למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ? למה אני לא יכולה להיות רגילה ? לשקול נרמאלי , לאכול נרמאלי , למה אני לא יכולה ? ה׳ תענה לי בבקשה

-קיץ-
״מתוקה שלי לא חם לך?״ אימא שאלה את רוני כשראת שיצאה לחצר עם קפוצ׳ון ביום שרבי
״לא , קר מאוד״ רוני אמרה לאימא והכניסה את כפות ידייה לכיסים . היא לא יכלה להראות לאימא את החתכים , היא ידעה שהיא תישבר.
״תראי לי את הידיים נסיכה שלי״ אימא ביקשה מרוני בקול שקט אך עדיין אוהב
״למה?״ רוני שאלה אותה מנסה להראות כמה שיותר תמימה
״פשוט תראי״ התחננה אמא של רוני אלייה
״מצטערת״ רוני אמרה והפשילה את שרבולי הקפוצ׳ון
״בואי חמודה שלי , נלך לבית חולים״ אימא אמרה מנסה להשאר חזקה ולא לבכות ליידה , רק לא להישבר לייד הילדה הקטנה שלה .

רוני ידעה , היא ידעה שזה הסוף , כבר כמה חודשים היא מאושפזת בבית חולים , זה בולמיה , למחלה הזאת אין סוף אבל היי רוני היום כבר ילדה גדולה , היא התגברה על המחלה ושינת את החיים .

**********

היי אני אור , מוזר שהחיים שלי בחושך , אין לי הורים , אבדתי אותם לפני חמש שנים בערך , אני גר עם דוד שלי אין לאן ללכת אם כמה שאני רוצה .
״עוד פעם חמישים?״ הוא צעק בעצבנות שבראתי לו את המבחן בכימיה
״סליחה דוד״ אמרתי והשפלתי את ראשי . הוא התחיל לצעוק , כמו תמיד , בכלל לא הקשבתי , אין לי כוח אליו , כל פעם אותו סיפור , אני עושה משהו לא לטעמו , התהפך העולם , מפוצץ אותי עד שאין עוד כוח ובבית הספר חחחחח , המורים מזיינים תשכל שזה הבית השני שלנו , ותאכלס הם צודקים . בבית צועקים עליי – גם בבצפר
בבית יורדים עליי – גם בבצפר
בבית מפוצצים אותי – גם בבצפר
-״בוא לפה ימנייאק״ אסי צעק ורץ אחריי אחרי השיעור האחרון , למה הוא רץ אחרי על תשאלו אותי את זה
״מה מה אתה בורח״ יוסי אמר בעצבים וירק עליי
״נקשור אותו ככה הוא לא יברח״ אפיק אמר והוציא חבל מהתיק שלו
״בני זונות״ צעקתי בכוחות המעטים שנשארו לי
״מה אמרת?״ אסי צעק והביא לי בוקס לעין , נשברו המשקפים
״המנהלת באה רוצו״ אפיק צעק ותוך שנייה הם כבר לא היו בבית הספר . השתחררתי מהר מהחבלים ורצתי לחנייה של התלמידים , הוצאתי סכין מהתיק , למה אני עוד צריך צריך לחיות ? אין לי הורים , דוד שלי רק מפוצץ אותי , בבצפר אני המוזר של השכבה , אני אוכל בשירותים בנאדם , רק שאף אחד יראה , לא ירביץ , לא יגע נראלך הגיוני ?
יאלה נמות מה אכפת לי , במלא לאף אחד לא אכפת אם אני יהיה או לא יהיה .
״עצור״ שמעתי צעקה של נערה , חיפשתי בעניי את הדמות וראיתי אותה רצה אליי
״למהההה ?״ צעקתי שהיא הפילה את הסכין על הריצפה
״מי אני בכלל ולמה באמת אכפת לך?״ המשכתי לצעוק עלייה

״את יודעת מה קורה החודש?״ אור שאל אותה והמשיך ללטף את שערה
״מה יש?״ היא שאלה והנמיכה קצת את הטלוויזיה
״החודש אנחנו חצי שנה ביחד״ הוא אמר ונשק לה ברכות
״אני..אוהב…אותך…תודה״ הוא מילמל תוך כדי הנשיקה

**********
היי , הסיפור שלי ממש מורכב קוראים לי רן זה הסיפור על המלחמה שלי בסרטן התקופה הזאת גמרה אותי לא נשאר לי כלום לא חברים לא תקווה ולא שיער זה בא בבום כאבים דימומים חום ושיעולים עברתי מהמיטה בבית למיטה בבית חולים זאת מלחמה כל כך קשה והדבר שהכי שבר זה כשראיתי חתכים על הידיים שלך בר זוכרת? שכבתי במיטה לא בכיתי לא רציתי שתיראי כמה ניסיתי להסתיר את הדמעות להפסיק את התמונות שרצות אצלי בראש הפחד לאבד אותך שוב איך אני מסביר לך בלעדייך אני כלום אמרת לי להיות חזק אבל חתכת לי את החיוך אני שפוך אני איתך בזכותך אנ׳לא נחלש את היחידה שהייתה כאן שגילו לי את הסרטן ואת דאגת ותמכת והחזקת לי את היד ולא עזבת אם וויתרת על עצמך אני לא מוותר עלייך אני רק רוצה שתדעי אנ׳לא אחיה פה בלעדייך.