טעימה מהסיפור מקהלת בורי: התאומים

Elya Minor Achord 11/10/2012 670 צפיות תגובה אחת
!!!

אחרי שביתה ארוכה, שבה לא מי יודע מה כתבתי פה, אני מפרסמת את הפרק ה-16 מסיפור שאני כותבת, אנה תגיבו.

הגענו לבוסטון, השענתי את הראש על החלון, והרגשי איך העור של נמרח עליו, משאיר טביעות טבעיות. משאיר אותי. אותי על החלון המלוכלך, ראיתי שאימא עצובה קצת. נכון, אבל לא הבנתי למה. צחוק מוזר יצא מפי. אחי ראה את הסרט הזה שלו, משהו בתנועות שלו כאילו הן אומרות לי, אל תתקרב. רציתי אולי גם לראות. והנסיעה לבוסטון הייתה די מפחידה, ומפתיעה. מלמלתי משהו.
"מה חמודי?" שאלה אימא
"למה אנחנו נוסעים לשם בתשע בערב!" אמרתי כמעט בצעקה, מסתכל על השעון הכתום שלי, שעד עכשיו לא הבחנתי בקיומו. משום מה נראתי לעצמי זר מעט. הסתכלתי על החלון, השלג היה די כבד, וגשם נקש בזהירות על החלון, כאילו מסתיר אותי מעייני העולם. ראיתי ג'יפ אדום וגדול, ראיתי יד מנופפת, וראיתי חיוך. ועיינים כחולות. ג'סיקה! פתחתי את החלון ולא היה לי אכפת בכלל שכול הגשם והשלג נכנסים טיפין לאוטו ונאגרים. לא היה לי אכפת שהקור צורב ושורט את פני. הרגשתי בודד מלא ביותר מידי חוויות. רוצה שזה יגמר כבר. "היי!!" היא צעקה, גם היא פתחה את החלון, "אתה תצתנן!" אמרה אימי, נחתי נחרת בוז, וטיילר היה שקוע בסרט.ג'סיקה צחקה. היא שמה יד על הפה בתנועה עדינה כאילו זה לא בסדר. חייכתי. הרגשתי כול כך טוב, שהכאב הזה מחזיר אותי למה שהייתי. שמח, נלבב, מזמר ועליז. "לאן?!" היא צעקה לי, הרוח והמכוניות הדוהרות לא בדיור עזרו לשמיעה שלי. אבל שמעתי, בערך. "פה!!!!!" אמרתי. היא עטתה מבט מבולבל. "בוסטון!!" צעקתי, מחפה על הבלבול שלי. אופס. אמרה לי לסגור, אחרת כולנו נצטנן. ביי!!" צעקתי וסגרתי את החלון, מחויך.
* * *
זה שאחי התרסק לי על הכתף לא אומר שאני חייב לשרוד את זה. נגיד את זה ככה. הנסיעה לבוסטון הייתה 12 שעות. 12! באותו הזמן הספקנו: לראות את ג'סיקה שלוש פעמים, לראות את הסרט ההוא פעמיים, לאכול בשלושה מקומות, ללכת להשתין חמש פעמים כול אחד, לישון פעמיים, ולשיר לאימא את חצי לב. ול12 שעות אני חושב שזה בסדר, במיוחד אם אתה באוטו מסכן וחצי גוסס. ועד שלא יצאנו מול אולם קונצרטים ענק, שאפילו אימי סירבה להגיד את שמו, היא לא אמרה מה אנחנו עושים בתשע בבוקר בבוסטון. היא היא חנתה לידו, הגשם טפטף ממש מעט, והסוושרטים הספיקו לנו נגד הקור כמובן מתחתיהם סוודר ועוד כמה שכבות, שלא תדעו אימא פולניה כשלנו!
הקירות החיצוניים והלבנים מעוטרים בראוותנות בדברים מוזהבים. כמו כול אולם אופרות נורמלי בסרטים, מעוטר הפסים זהובים ופסלים של מלאכים עירומים. איכס. אח שלי התלהב מהכול, והסתכל על הבניין במשהו דמוי התפעלות.
"ואווו.." הוא מלמל. והידק את המעיל שלו. מעיל בצבא ירקרק כזה. אני לא אוהב את הצבעים שהוא בוחר לעצמו.
"אהא…" מלמלתי הלעד, אימא ניגשה אל דלת הזכוכית (התפלאתי מה יש לאנשים מדלתות זכוכית!!!) והראתה את הדף שכתוב מאחור:
הכרזה הייתה בצבע לבן קרם כזה, ובאותיות זהב, מתחת לתמונה של חמישה ילדים די קטנים, בין 16-7 היה כתוב:
מחר! ( ה24 בינואר 2013)
מקהלת ליברה (libra) מופיעה אצלינו! מחר בעשר וחצי!

הכרזה הקטנה הזו ננה לי כזו מכה מתחת לחגורה!
"וזה למה אני הבאתי אתכם לכאן" אמרה אימא בסיפור. טיילר הסתכל על הכרזה וועייניו אחוזות איימה.
"ליברה?"
***
"רגע, אבל למה?!" שאלתי, למרות שהפרצוף של אימא הביע:"דא, זה כול כך ברור!"
"בשביל שתשמעו קולות מלאכים! אתה לא מבין? אתם תוכלו ללמוד מהם1!!!" אמרה אימא בחיוך רפה, זה שהיא רוצה לשמוע אותם, לא אומר שאני רוצה. או טיילר.
"ובשביל זה!" הוא עצר בדרמטיות "נסענו 12 שעות!" הוא צעק, ולא, לא עליי או על אימא, אלא על הכרזה. כאילו ילדי המלאך האלו יכולים לעשות משהו. והם לא, חוץ מלשיר. ולהיות בריטים. אימא התמוגגה מאיזה ילד בלונדיני אחד קטן. "הוא ממש דומה לך, טיילר" היא אמרה אחרי שבחנה את הכרזה בדיקדוק. "למה כולם דומים לי אינעל!" מלמל טיילר "טוב, אני חוזר למכונית" הוא רץ אל המיצובישי שלנו ובחריקה שנשמעה למרחקים התיישב וחזר אל האייפד, כנראה שוב רואה את אותו הסרט. הוא היה מבואס, ומבועת בו הזמן, עוד, בעוד שאני חלול, אחוז איימה, נזכר במילותיה של ג'סיקה, באותו הבוקר, בוקר לפניכן. היית מבולבל, והרגשתי שעוד רגע אני אחליק על הריצפה הלבנה והצחורה מידי, שמובילה אל המדרגות אל החניה, וה כמוהה, לבנות, וטיפות הגשם נוקשות עלייהן בעדינות. הרגשתי שהנקישות האלו משגעות אותי, קליק, קלאק. קליק קליק. די! רציתי לצרוח. אימא אחזי בידי, הרגשתי שאני מחליק, החלקי ונפלתי על הישבן הנחמד שלי על המדרגה ובסלטה ראוייה לשמה נפלתי על גג אוטו לבן, הכאב היה כמעט יפה! נעים! אבל עדיין, הרגשתי שאני נשבר לשתיי חתיכות, אחת טובה והשנייה רעה. אבל זה החייה אותי פתחתי את העיינים, שמעתי את האזעקה של מכונית הזו, וילדה נחמדה עם שיער שחור רצה אליי. אל האוטו, עם המפתחות. עצמתי את העיינים, מרגיש כול דבר, אפלו את טיפות הגשם הקטנות שנפלו על אפי. רציתי לרגע, לרגע קטן להרגיש ללא הכרה. לא הצליח, פתחתי את העיינים, טיילר רץ אל אותה המכונית, אוחז באייפד, והמעיל שלו חצי נופל מכתיפו, ושיערו הבלונדיני נראה חלק יותר מאשר מתולתל. הילדה רצה, וכיבתה את האזעקה, ואימא עזרה לי לקום.
"לפחות היא נשארה בחיים" מלמלה הילדה, שאחזה בידי, היו לה תווי פנים עדינים משקפיים ורודים ונעימים, ועיינים ירוקות, שיער שחור ועיינים ירוקות חומות. "תודה" מלמלה אימי. התיישבתי קצה המדרכה של החנייה, מסומנת בכחול לבן, משהו כזה. הראש שלי הטצלצל, והרגשתי כאילו פטיש הולם בכול גופי, הרגשתי שאני לב פועם אחד. רעדתי. הילדה כיסתה אותי במעילה שלה. "אתה בסדר?" שאלה בדאגה, דוחפת את המפתחות אל כיסי הג'ינס שלה. "לא, אני בסדר" מלמלתי. "אני איריס.." היא אמרה, מחייכת. משום מה השם הזה נשמע לי מוכר.


תגובות (1)

יעל יקירתי תמשיכי לכתוב ברצף אל תעשי הפסקות גדולות כי את כותבת נפלא אהבתי את הסיפור שלך מאד ממני בקי ♥

25/10/2012 14:04
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך