יַם העֶרֶב

ים העֶרֶב קורא! קול קדום מאז נפרדה ממנו יבשה.

קול עתיק לצעוד אל הגלים – בשפה שנכחדה, מלמולים לאמץ אליו אותנו בחיבוק בַּל ישתחרר.

הוא רוצה לכסות כאֵם אוהבת, שמיכה עבה שחורה מִשְחוֹר. עליה ציירו השמיים בטוש קצת כוכבים; כוכבים קטנים ונוצצים, בלי סהר, בלי פנסים.
כל גרמי שמיים במעמקיו בַסוף טובעים, גם מלאכים לא תָהֳלה בהם עד קץ הלילה נרדמים.

הוא רוצה לשיר איתנו בדממה שגם אנחנו מכירים, אפילו לא צריך ללמוד את המילים; בַּשָּאוֹן המתנפץ, בתווים של סערות נוראות חסרות תיבות ברורות.

בסולם קפוא ימציא בלדה עבור כל לב שָבוּר אליו נכנס; כולם ישמעו ולא יבינו – אחד יחיד יבין ולא ישמע – וברוח עדינה, לאט ובשקט, תתפוגג הַנְּשָמָה.

הים ישיר על טוב גם רוֹעַ שוב אינם, על זכרונות אשר נטל מכל שבא בקריאתו; על החלל אשר הותיר הבא בתוך לב אהובתו.

הוא רוצה אותנו לצִדּוֹ, רצון ראשון מעולם עד העולם.
לעולם לא נפיג לֹא את העצב; לא נפיג לא את העצב אשר לו.
ובעצב חרישי הוא עוד ישלח גלים קטנים אל תוך חופי לבנו – אל חופי חול רך, מסולעים, מזוהמים בחלומות רעים.
הוא יזמין, יפציר, ידרוש, ייקח –

את כל שיש, יהיה, חלף נשכח.