כשידיי על עיניי

המילים לא יוצאות מעצמן כבר
אני באמת חושבת שזה אמיתי
אבל שום דבר אינו יכול להוכיח זאת
זה הורג אותי מבפנים
כאילו הלב מוגבל בנשימות שלו
וחופשי בזמן בניהן

הקטע הזה שאני מעבירה את שתי ידיד על פני ומסתירה את עיניי במחשבה, שאולי כשאני אפתח אותם אני יראה מציאות אחרת פחות נוקשה אולי פחות אינטנסיבית אולי המילה היא יותר מרצה? אין לי תשובה ברורה כרגע אבל אני מרגישה שאני לא רחוקה ממש מלהתפוצץ או לעצור את הנשימה בטעות יותר מידי זמן אני מרגישה שהלב דופק חזק כי הוא רוצה להגיד משהו שאני לא מסוגלת להגיד או רוצה לקבל משהו שאני לא יכולה לספק לו ואולי בגלל זה הוא דופק כל כך חזק , וכשאני מורידה את הידיים אני רואה אותה מציאות נושכת כואבת מעצבנת מציאות שאתה משקיע את הנשמה שלך בשבילה בשביל לקבל תוצאות אבל אתה מקבל שיט חרא מיץ של זבל ואתה מבין כמה פאתי יצאת שחשבת שלהעביר אל הידיים החסרות תועלת שלך על הפנים יעזור למצב הנפשי המרקיב שלך ובאיזשהו מקום אתה כבר מרגיש יאוש טואטלי מהיקום כי אתה מנסה להוציא טיפה של כאב ואתה מבין שאפילו לאנשים שחשבת שאתה הכי חשוב להם לא ממש חשוב להם כלום חוץ מעצמם ואתה פותח את הלב והם אומרים לך שאתה דפוק ומחזירים אותך למקום הכי אבל הכי פוגע שיכול להיות מקום ששנים אתה מנסה לברוח ממנו את החיים היית שם בשביל לא להיות שם מקום שבו את מרגיש את היאוש בשיאו ואת הרגש שלך נמחץ ונבעט כאי אפשר יותר בעצם…