ילד הירח – כנראה פרולוג

"ילדים! ילדים!" צעק המדריך אל חבורת הילדים המפוזרת, מתחת לרגליו בערה מדורת אש קטנה שלמרות גודלה מספיקה למדריך ולשש הילדים. הוא התיישב על האדמה הקרה והזדקף, תוך כמה שניות התיישבו הילדים סביבו, מוכנים להקשיב. שלוש בנות ושלושה בנים. שניים ממוצא רוסי, שתיים צרפתיות ובן ובת ערביים. כול אחד שונה בצורתו המיוחד. המדריך נאנח. ונעץ את מבטו התכול בכול אחד מהילדים.
"די נו, בוריס!" אמרה כרימה. היא הייתה כבר בת 14, ושיערה החום-בהיר יחזית היה מכוסה במטפחת שעטפה את ראשה בעדינות, עיניה השחורות בהקו ואורה השחום כמעט ולא נראה בחושך הלילה. "תוציא את הגיטרה ותספר!" מבטאה הערבי מלא הדקדוק נשמע בשוודית הרכה והעדינה אוהת ניסתה לדבר.
"כן בוריס!" אמר יוניצ'קה, שהיה אז בן 10 "אני רוצה לשמוע סיפור לפני שאני נכנס לשק שינה" היא נראה עייף "שיר ערש נשמע נחמד" הוא אמר ונשען על כתיפה של אוולין הצרפתיה, גבה זקוף כמו של נסיכה קטנה, שמלתה העדינה אך עדיין טובה לטיולים, שיערה השחור אסוף בצמה צרפתית, שממנה כבר יצאו כמה קווצות שיער, שנחו על פניה הקרות, חסר ניע למרות הרוח.
"בסדר, בסדר" אמר המדריך ברויס, והוציא את הגיטרה, פרט עלייה פעמיים, בכדי להיות בטוח שהיא מכוונת, כיחכך בגרונו, ניגן הקדמה של חמישה אקורדים, אחרי הכול זה היה מסובך והתחיל.
"יש אגדה שאומרת,
שלא כולם מבינים, שיש טיפשים.
יש אגדה שאומרת,
שנערה צוענית התפללה את הלבנה,
מהשקיעה עד זריחת החמה.
היא בכתה ביגון, תפילותיה לשווא
היא ביקשה, רק אהבה. רק בחור צועני אחד.
היא רצתה חתונה, ואחד שאותה יאהב.
אחש שהיה לצידה כול חייה וחייו.

הריח הלבנה הבליחה באור זוהר (יוניצ'קה מלמל "וואו" ילדותי)
והנערה שמעה אותה אומרת בלחישה של תשוקה.
'אתן לך צועני שאיתך יתחתן,
שיאהב אותך לעולם ועד.
אבל אבל בתמורה לחסדי,
ארצה את בנך הבכור,
שעליו תוותרי, ותתני אותו
לי'
את מילותיה האחרונות לא שמעה הצוענייה,
וברחה לה בחזרה אל ביתה,
שם עמד צועני-ירוק עיינים ושחום עור,
שהציע לה נישאין בו במקום ("זה לא עובד ככה!" אמר אמיר, הערבי בן ה13 "צריך מיקודם להכיר…." "שתוק!" אמרה כרימה ובעטה ברגלו).
עברו כמה ירחים מלאים,
ובבוקר, נכנס הצועני אל חדרו,
שם מצא את אישתו, עם פנים מודאגות.
הוא שמע בכי ילד, וגרגור יש פעוט,
אך בחדר- לא ראה שום ילד חמוד.
הוא הרים את השמיכה מאישתו הדאוגה,
ומצא שם, ליד הכרית, בנתסר-
ילד קטן. עורו לבן וצח כשלג,
ולא שחום כמו של שני הוריו.
ועיניו- הן לבנות, ולא בצבע זית!
"זוהי בגידה!" אמר הצועני, הוציא את חרבו,
ומרוב כעס, איבד את מצפונו.
את האם השאיר לדמם למוות, בשתיקה.
ואת הילד, בכאב נורא, השאיר ליד ההרים, לבדו.

לבנה, למה את רוצה להיות אם?
הרי אין גבר יחיד בעולם, שיגרום לך אושר.
תספרי, לבנה, הגידי לי נא.
מה תעשי עם תינוק, שהינו בנאדם?"

הוא פרט כמה אקורדים אחרונים וחייך אל הילדים. כולם, חוץ מאוולין קרת הרוח, הביטו בו בתדהדמה.
"זה סיפור עם, נכון?" שאל אמיר "סיפור עם…. צועני?"
"ספרדי, למעשה" אמר בוריס "זה לא סיפור עם, זו ווריאציה לשיא של להקת פופ משנת 1991! למרות שמקומות מסויימים זה שיר עם"
את המשך השירה לא שמעתי.
אימא קראה לי לחזור אלייה.
אל השמיים.