יפות לנצח

מגיל תשע אני סובלת מהשמנת יתר. היום אני בת חמש עשרה. אני עדיין שמנה.
החברה הכי טובה שלי לעומת זאת, יפה. היא לא שמנה ולא רזה. היא באמצע. מושלמת. החזה שלה גדול ומותניה צרים. כל בגד לא משנה איזה תתנו לה, ישב עליה בצורה מושלמת.
לקח לי הרבה זמן להודות בפני עצמי שאני מקנאת בה. הרבה מאוד זמן.
קוראים לי שיר. אני שמנה עם שיער קצר וחום. עיניי ירוקות כהות וכפות רגליי קטנות בצורה משמעותית.
לחברה הכי טובה שלי קוראים לונה. שם יפה, אני יודעת. מבנה גופה, כמו שאמרתי מושלם. שיערה ארוך וגלי בצבע שטני-זהב. עיניה היו כחולות וצלולות כמו השמיים ביום חמים. היא הייתה כל כך יפה. חיוכה היה מושלם וכל פעם שצחקה רציתי לבכות. לבכות שאני לא נראית כמוה.
תמיד בכיתה, כשצוחקים עלי, על השמנת היתר שלי, על פני הנפוחות, או על כל דבר אחר, לונה תמיד באה ומגינה עלי. כל כך הרבה בנים הציעו לה חברות, גם בנים שהיא לא מכירה, אך לכולם היא סירבה. היא אמרה שהיא שומרת את עצמה בשביל האחד. גם אישיותה הייתה יפה. היא אהבה לכתוב שירה ולצייר, היא אהבה לרקוד ולשיר ותמיד הצטנעה בכל פעם שהחמיאו לה על תחביביה.
רציתי להיות כמוה. רציתי להיות היא. קינאתי.
כשהיינו הולכות ביחד לקניות, והיינו מודדות אותה חולצה, תמיד היא נראתה יותר יפה עליה. היא החמיאה לי, כל הזמן, ואמרה שאני מהממת. משהו בקולה גרם לי לבטוח בה והעלה לי את הביטחון. אך להיראות לידה, זה מה שגרם לי להתבייש. להתבייש בעצמי.
יום אחד, בשיעור היסטוריה, קבוצת ילדים בכיתה החלה לזרוק עלי כדורי נייר. התעלמתי מהם. שוב. אך לונה כמובן, לא יכלה להתעלם, היא החלה להתעמת איתם. הילד ההוא כנראה לא יודע ששמעתי את המשפט שלחש לה-
"את יודעת שאת יותר כוסית ממנה, אז למה את עדיין חברה שלה?" ואז, ואז צליל חבטה נשמע. לונה זרקה על הילד את ספר ההיסטוריה שלה, ואני? אני יצאתי בבכי מהכיתה. לא רציתי שהיא תגן עלי, רציתי להיות עצמאית. רציתי להתנהג כמוה אבל פשוט לא יכולתי. לונה באה בעקבותיי.
"שיר! שיר! אל תתייחסי אליו! הוא סתם אידיוט! את מהממת שיר, ואת יודעת את זה!"
במקום לומר לה תודה, גירשתי אותה משם.
"לכי מפה לונה! פשוט לכי! אני לא צריכה שתעזרי לי! אני יכולה להיות טובה כמוך!"
שתיקה נשמעה מהצד השני. היא הלכה. ופחדתי שהיא גם לעולם לא תחזור.
בערב של אותו יום, הייתי בחדרי. לא הסכמתי לצאת ממנו. לא לאכול ולא לשתות. רק לשירותים. הייתי במחשב וקראתי על כל מיני שיטות של הרזייה מהירה. הקאה אפילו לא באה בחשבון. עמדתי מול המראה וניסיתי להכניס את הבטן כמה שאפשר, אבל עדיין, נראיתי שמנה. בבבואה שבמראה ניסיתי לדמיין שם את לונה, עומדת במקומי, התחלתי לבכות.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת שבחדרי. פתחתי אותה באיטיות וראיתי את לונה, עומדת שם עם ידיה משולבות מאחורי גבה. רציתי לומר לה ללכת, אך הייתי זקוקה לחברה.
"תכנסי" אמרתי תוך כדי אנחה של ייאוש.
"שיר, אני יודעת שאת בטח כועסת עלי, אבל רק רציתי שתדעי שניסיתי להגן עליך. את בטח גם לא מאמינה לי כשאני אומרת לך שאת מהממת אבל את חייבת לבטוח בי. שיר, את הבן אדם הכי יפה שאני מכירה".
שמעתי רצינות בקולה. היא התכוונה לזה. ולקבל מחמאה כזו, מילדה כזו יפה, זה דבר שרק הייתי חולמת עליו.
"ובשבילך שיר, הבאתי משהו מיוחד" לונה קידמה את ידיה לכיווני. בידיה הייתה שקית. שקית של חנות בגדים. מתוך השקית היא הוציאה חולצה ואמרה לי למדוד. החולצה הייתה בצבע תכלת בהיר ורחבה. עיטורים שחורים בצורת ברבור עיטרו אותה. היא הייתה כל כך יפה, החולצה.
בלי לחשוב פעמיים הורדתי את החולצה האפורה הפשוטה שלבשתי כפיג'מה ושמתי את החולצה עם הברבור. נראיתי בה יפה. יפה מאוד למען האמת. היא התאימה עלי בצורה מושלמת. כאילו נועדה לי.
לונה ואני הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו. בלי ששמנו לב גם התחלנו לצחוק. בפעם הראשונה, יכולתי לעמוד מול מראה ולהרגיש יפה. לעמוד מול לונה ולא להרגיש מכוערת. לעמוד לבד, ולהתגאות באיך שאני נראית.
"החולצה הזאת, מסמנת את היופי שלך, את הוא הברבור ואת יפה. לנצח"
"לנצח" עניתי לה בחזרה וחיבקתי אותה את החיבוק הכי אוהב שיכולתי.

יפה. לנצח.