כאב

זה כשבני זונות שוברים לכם את הלב
אדם שאהבתם ואוהבים שאומר לכם
״למה אני בכלל חבר שלך״
אנשים ששואלים אותך ״למה אתה כול כך מכוער״
חברים שמבריזים לך ובבוקר אתה מתקשר ומריח את ההנגובר שלהם מהטלפון ומנתק.
חברים טובים שחשבת שהיו טובים,
רבתם.קיללתם אחד את השני בפרטי בוואטסאפ עם מיכל ,אכלתם אחד לשני את העצבים והלב, חושבים כוסעמוק ״מה אתה עושה הומו מזדיין״.
קוראים כתבות על ״איך להפתר מאגו״
בתקווה שתצליחו להגיד סליחה לחבר המזדיין שלכם ולחזור לרדת איתו על מוזיקת פופ מזדיינת ולדבר על הקראש המזדיין של שניכם שלא רוצה לשים זין עליכם.אתם לא מבקשים סליחה, אתם שואלים בטיפשות ובורות מחרידה ״מתי להחזיר לך את המארטינס״ אתה מרגיש טוב עם עצמך הוא עונה לך ״לא רצית לשמור אותן״?
אתה רוצה לענות לו ״אני אוהב אותך אחי בוא אלי ונדפוק בקבוק ואולי גם את השכנה הבלונדינת מלמטה״ אבל אתה עונה ״לא״
עוצר לשניה חושב עד כמה אתה דביל וממשיך ״לא צריך את הנעליים שלך״
אתם קובעים להפגש, הוא מביא לך שקית של פורבר ואתה נזכר איך היית יורד עליו שהוא קונה בחנות המלוקקת הזאת בגדים.
אתה אפילו לא אומר היי, גם לא הוא.
אתה לוקח את השקית והולך.
אתם משלימים אחרי שבוע אבל שם דבר לא אותו דבר הוא הבסטי של מיכל, מדבר איתה כול יום והם ביחד כשאתה לבד כוסעמק מי צריך אותך. אתה מתבודד ומעלה פוסטים חיוביים לפייסבוק כדי לגרום לו לראות ולהרגיש חרא עם עצמו כשאתה בטוח שהוא לא.
אתה בקושי מדבר איתו,בקושי מעביר מילה.
שמח מהעובדה שלפחות השלמתם,
אתה מבין שהוא השתנה, ושלא תצחקו עוד על הכונפע שעברה מולכם בסנטר כשישבתם ועישנתם ג׳וינט מאולתר.
אתם מרגישים כאב אכזרי שרק ממשיך לדקור. אתם שומעים ראפ ישראלי, הרדקור אחי. אתה מרגיש כמו בפעם שליזה נפרדה ממך בגיל 16,החניה של הסקייט פארק ,בתל אביב כשבאת כול הדרך מאשקלון עם תיק של סואסיד סיילנס על הגב. אתה נזכר בכול הרגעים חרא של החיים שלך ואתה חושב ששום דבר לא משתווה לחבר הכי טוב שלך.
כואב לך.