כל האנשים הבודדים, לאן הם שייכים

כל האנשים הבודדים, לאן הם שייכים?
כשמלאו לדיקו 37 שנים הוא זכה בלוטו. לא היה זה הפרס הגבוה ביותר אבל לדיקו לא היה אכפת והוא שמח בזכייתו.
באותה שנה קרו שני מאורעות נוספים בחייו: הוא קיבל עבודה בבית הדפוס של אחד העיתונים הגדולים ואמו נפטרה והשאירה אותו גר לבד בדירת דמי המפתח הקטנה ליד השוק.
דיקו אהב את העבודה חדשה. תפקידו היה להשגיח על המכונה העוטפת את חבילות העיתונים בפסי הפלסטיק הקשיחים. הוא אהב את המהירות בה הופיעו ונכרכו הפסים סביב חבילות העיתונים. הם הופיעו כמעט משום מקום ובמהירות מסחררת וגם עתה לאחר כמעט חמישה חודשים לא פסק דיקו להתפעל מהם.
דיקו לא סיפר לחבריו לעבודה על הזכייה ולא משום שלא רצה לעורר קינאה או עין הרע .דיקו כמעט ולא הכיר את חבריו לעבודה. בשל עבודת המשמרות והרעש שהקימו המכונות כמעט ולא ניתן היה לשוחח זה עם זה. כולם עבדו עם אוזניות מונעות רעש ושיחת חולין הייתה בלתי אפשרית. כאשר הגיע שעת ההפסקה התאגדו העובדים בקבוצות: הרוסים בפינה אחת והוותיקים בפינה השנייה.
דיקו העדיף לצאת החוצה לאוויר הלילה גם כדי לנשום אויר צח וגם משום שסבל מקלסטרופוביה.
אמו הייתה מכינה לו אוכל שלקח לעבודה אך מאז מותה הלך דיקו לעבודה ללא ארוחת הלילה.
השם דיקו הוצמד לו בבית ספר התיכון, שמו האמיתי הוא יעקב. אבל כולם כינוהו דיקו ויעקב אימץ גם הוא את הכינוי וכשנישאל על שם מי לרשום את צק הזכייה ענה בטבעיות :"דיקו, דיקו כהן בבקשה".
הדבר הראשון שעשה דיקו באוצרו החדש היה לקנות קטנוע איטלקי חדש. תוך זמן קצר רכש לו מיומנות בנסיעה על הרכב הדו גלגלי ונהנה הנאה מרובה לעקוף את התנועה והרכבים הרבים שפקקו את העיר. הופעתו עם הקטנוע החדש לא הותירה רושם במקום עבודתו, רוב העובדים הגיעו לעבודה עם רכבים דומים.
הדבר השני שרכש היה מסך טלוויזיה ענק. המוכר שכנע את דיקו לקנות את מה שהוא כינה "המכשיר של העתיד" שכלל נוסף למסך הגדול גם התחברות לאינטרנט, אזניות ומקלדת.
כאשר הגיע הטכנאי להתקין את הטלוויזיה, נדהם דיקו מגודלה. לפתע נראתה הדירה קטנה וצפופה מלהכיל את שניהם והוא חש התקף קל של קלסטרופוביה. משסיים הטכנאי את ההתקנה הוא שאל היכן הטלוויזיה הישנה. פינויה היה חלק מהשרות. לא הייתה טלוויזיה ישנה והטכנאי משך בכתפו והלך.
אמו של דיקו לא אהבה טלוויזיה ולא הסכימה להכניסה הביתה. לדיקו לא היה אכפת: מהמקרים המזדמנים בהם יצא לו לראות תכניות בטלוויזיה הוא הגיע למסקנה שחסרונה לא יעיק עליו כלל.
ביום בו גילה כי אחד מאנשים הכי מטומטמים בשכונה, מופיע באחת מתוכניות הראליטי, הוא הסכים סופית עם החלטתה של אמו. מאחר וממילא עבד במשמרת לילה, לא יכול היה לצפות בתכניות. במקום זאת העלה דיקו תמונות של בתים ונופים וכך הרגיש פחות סגור ודחוק בשל המכשיר החדש.
דיקו אהב מאד את אמו שהתעוורה זמן קצר לאחר שסיים את שירותו הצבאי. אביו נפטר מספר שנים קודם לכן וכך נותרו רק שניים. למרות עיוורונה, ניסתה אמו של דיקו לנהל חיים עצמאיים ככל שיכלה. היא עודדה את בנה בכל הזדמנות לצאת לבלות, לעבוד או לעשות ככל העולה על רוחו מבלי להרגיש אשם על כך שהוא עוזב אותה לבד בבית. אבל דיקו לא שש לעזבה. היה לו נוח בחברתה. ביום שהוזעק ממקום עבודתו הביתה, שם עסקו הכבאים בפינוי הווילונות שעלו באש, נפסקו הוויכוחים ביניהם ואמו קיבלה את דאגתו לה בהשלמה.
את הרעיון לקנות את המכשיר החדש הוא קיבל כאשר חזר מהעבודה. הרחובות היו ריקים בשעת בוקר מוקדמת זו, ודיקו נהנה מהנסיעה. הוא עצר באור אדום בצומת הראשית שליד בית הדפוס.
על עמוד נישא רצה פרסומת דיגיטלית על פני מסך רחב, הייתה זו פרסומת לטלוויזיה חדשה.
דיקו לא כל כך שם לב לפרטי הפרסומת. הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת בצומת הכי עסוקה בעיר והנה הוא עומד שם לבד והאור ברמזורים מתחלף ואין מי שיצפצף ויאיץ בו. הזריחה עלתה מאחורי מסך הפרסום ועכשיו נראתה הטלוויזיה כאילו היא חורגת מהלוח הגדול וממלאת את כל האופק.
לראשונה מאז מות אמו חש דיקו שהוא לבד ויכול לעשות ככל העולה על רוחו. יש בידו האמצעים ואם ירצה לא יצטרך לעבוד יותר. הן הוא צריך לדאוג לאיש פרט לעצמו. הרגשת חדווה ותחושת חופש מילאה את ליבו. בו במקום החליט לקנות את הטלוויזיה ולחפש לעצמו מקום מגורים חדש.
במקום לנסוע הביתה, הדהיר דיקו את קטנועו לאחת השכונות בצפון העיר. מטרתו הייתה חנות המכשירים בקניון הגדול והמפואר שנפתח לא מזמן. מאחר ועמדו לפניו מספר שעות עד לפתיחה החליט דיקו להסתובב בשכונה הלא מוכרת לו. הוא נסע לאט ובזהירות ברחובות שהיו צפופים וזרועים ברכבים רבים שחנו בזויות שונות ומשונות.
באחת מהפניות הוא נעצר מופתע, במקום רחוב, מכוניות ובתים הוא מצא עצמו בכניסה לפארק.
בשבילים הרחוקים ראה דמויות רצים משכימי קום. רוח קל נשבה מהים ודיקו שרגיל היה לצפיפות ולהרגשת המחנק של דירתו הקטנה ידע שזהו המקום בו היה רוצה לגור. הוא הרים את מבטו וסקר את הבניינים סביבו. באחת המרפסות היה תלוי שלט : "למכירה". דיקו רשם את מספר הטלפון אך השעה הייתה מוקדמת מדי מכדי להתקשר.
מרוב התרגשות שכח דיקו שלא אכל מאז ליל אמש. עתה חש צביטה בבטנו והוא החליט לחפש מקום פתוח שבו יאכל וימתין עד שיוכל להתקשר ולהתעניין בדירה המוצעת למכירה.
הוא נסע ברחוב המקביל אל הפארק, ושם בפינת הרחוב הוא ראה בית קפה מאלה הפתוחים 24 שעות. שם עבדה אלינור.
היא הייתה מלצרית משמרת הלילה בבית הקפה. בת שלושים וחמש הייתה כשהם נפגשו. כמו רבים אחרים גם היא לא נולדה בעיר. היא באה לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה ועבדה בזמנה הפנוי כמלצרית. העבודה הצדדית הפכה לעיסוקה המרכזי, הלימודים נזנחו עוד בשנה הראשונה ואלינור מצאה עצמה עובדת כמלצרית מקצועית.
" העיר בלעה אותי" הייתה מהרהרת לפעמים. אלינור לא הייתה מרירה ולא התחרטה על ההחלטה לזנוח את הלימודים. היא אהבה את עבודתה והרוויחה סכומים נאים מהטיפים הרבים שקיבלה.
היא הפכה דמות מוכרת בקרב בלייני העיר ומדי פעם הופיעה במדורים שונים של העיתונים המקומיים. אלינור החליפה מספר מקומות עבודה ובמשך הזמן הפכה מעין סלבריטי כאשר יזמים שרצו לפתוח בארים ומסעדות היו פונים אליה ומבקשים שתבוא לעבוד אצלם בשכר גבוה מהמקובל לעבודה מסוג זה.
אבל הזמן החל לתת את אותותיו, מלצריות חדשות וצעירות הופיעו ואלינור ראתה איך דור חדש החל תופס את מקומה. את העבודה בבית הקפה מצאה דרך מודעה בעיתון ולא דרך היזמים שלאחרונה הפסיקו לפנות אליה.
כשדיקו נכנס והזמין ארוחת בוקר לא היה איש בבית הקפה. הטבח עזב מספר דקות קודם ואלינור נאלצה להכין ולהגיש את ארוחת הבוקר. נותרה לה עוד שעה עד לסיום המשמרת והיא חשה עייפות רבה. היא התיישבה בפינה הרחוקה מהלקוח היחיד ומתחה את רגליה הנפוחות. היא קיוותה שהלקוח המשכים קום לא יבקש דבר, יסיים את ארוחתו וילך.
דיקו אכל בהנאה את ארוחת הבוקר וכשפנה לבקש קפה נוסף, נעצר והביט באלינור. הוא ראה עד כמה היא עייפה והחליט לוותר על הקפה. התנועה בחוץ התגברה, אנשים התחילו בשגרת יומם ומול בית הקפה נוצר תור קטן של אנשים שהמתינו לאוטובוס. דיקו חש התרגשות גואה בו לקראת שיחת הטלפון שהוא עומד לעשות ולא הקדיש עוד תשומת לב למלצרית העייפה.
בסוף החודש עבר דיקו לדירתו החדשה. מכשיר הטלוויזיה החדש קיבל ממדים נורמליים בדירה החדשה והגדולה. בכל יום טרם יצא לעבודה ישב דיקו על המרפסת הצופה אל הפארק ואכל ארוחת צהריים ובכל בוקר כשחזר מבית הדפוס ישב בבית הקפה ואכל ארוחת בוקר שהוגשה לו על ידי אלינור. יעברו עוד שבועיים עד שהבחינו זה בזו ועוד חודש עד שהזמינה אותו אלינור לראות סרט בסוף השבוע.
באותו חורף עזבה אלינור את דירתה השכורה ועברה לגור בדירתו החדשה של דיקו. אלינור המשיכה לעבוד בבית הקפה אך במשמרת יום וכך גם דיקו, הוא ביקש לעבוד במשמרת היום ומנהל העבודה הסכים מיד. תפוצת העיתונים ירדה מאד אך הוא קיבל מספר חוזים להדפסת מגזינים בענייני רכילות, דתות ורפואה אלטרנטיבית שהפכו פופולריים מאד.
פרט לעובדה שדיקו החל סובל מנדודי שינה קלים, החודשים הראשונים היו נוחים ורגועים לדיקו ואלינור. בדרך כלל לא הייתה לו בעיה להירדם אך עתה מצא עצמו מסתובב מצד לצד, מתגרד ולבסוף נרדם בשעות הראשונות של הבוקר. כדי שלא להטריד את אלינור היה דיקו מחכה עד שתירדם ואז היה יוצא לבסלון ושם היה נרדם ומתעורר עם אור ראשון וחומק חזרה למיטה לצידה של אלינור.
באחד הימים נסע לקניון וחזר עם כורסת טלוויזיה אותה העניק לאלינור ברוב טקס, וכך היה יכול להירדם בלילות בנוחות. דיקו אהב את אלינור אך הרגיש כי תחושת החופש שחש לפני שפגש אותה נעלמה. מעתה היה עליו להתחשב באדם נוסף. הרגעים הקטנים שכה נהנה מהם, כמו לאכול את ארוחתו במרפסת כשהוא צופה בפארק גם הם נלקחו, אחרי שאלינור קבלה שהוא משאיר אותה לבד ליד השולחן.
יום אחד, ברגע נדיר, כשישב על המרפסת ואכל הופיעה אלינור לקחה את צלחתו והזמינה אותו להצטרף אליה במטבח. משהו פקע בו ומפיו נפלטה שאגה כה רמה עד שכל הרצים בפארק נעצרו והרימו מבטם למרפסת. דיקו הופתע. מעולם לא הרים את קולו ועוצמת השאגה הדהימה אותו כשם שהדהימה את כל שומעיה. אלינור לא אמרה דבר. היא ארזה מזוודה קטנה ועזבה ודיקו עדיין מזועזע לא עצר בעדה. ימים אחדים לאחר מכן כשחזר הביתה מצא את המפתח על השולחן וכל סימן לנוכחותה של אלינור נעלם.
דיקו נותר לבד והרגיש אשם שאין בו הרהורי חרטה על עזיבתה. ככל שניסה להחניק את רגשותיו, הוא היה מוכרח להודות לבסוף שהוא שמח לקבל חזרה את חרותו. נדודי השינה נעלמו והוא ישן כל הלילה במיטתו. גם הארוחות על המרפסת חזרו, אם כי דיקו שם לב שאותם רצים שהיו מנפנפים לו בעבר הפסיקו לעשות זאת.
דיקו התגעגע לאלינור אך הרגיש שחרותו יקרה לו יותר. גם אם רצה להתקשר אליה הוא לא ידע לאן. בבית הקפה אמרו לו שהיא עזבה ולא השאירה כתובת.
דיקו התמחה בשימוש באינטרנט ונרשם לאתרי היכרות שונים. הוא מיעט להיפגש עם הנשים השונות שכתבו לו מאחר ונוכח לדעת שתמונתם, על מסך הטלוויזיה הענק, לא מחמיאה להן במיוחד.
בשעת לילה מאוחרת של ערב קיץ חם שבו לא הצליח להירדם, החליט דיקו ללכת לסופרמרקט הפתוח כל הלילה. כשהתקרב לסופרמרקט הוא הבחין באלינור דוחפת עגלה עמוסה לכיוון היציאה, ליבו של דיקו ניתר וגעגועים חנקו את גרונו. עברה כמעט שנה מאז ראה אותה לאחרונה.
הוא החל להתקדם אך נעצר באחת כאשר ראה אותה מתכופפת לעגלת הקניות ואחר כך מזדקפת ומפזרת חופן קטן של אורז על ראשו של גבר שעמד מאחוריה. האיש צחק והשניים התחבקו והחלו להתנשק. דיקו נסוג לאחור לחסות החשיכה ואז החל לרוץ מקווה להעלם לפני שיצאו. הוא הגיע לפינת הרחוב שם התגודדו אנשים בפתחו של באר. דיקו נידחק פנימה ופנה לפינה החשוכה ביותר לאורך הדלפק ושם הוא פגש את מקנזי. שמה האמתי היה רות, אבל היא אמרה שבגלגול הקודם שמה היה מקנזי, כומר מהמאה ה 14.
רות\מקנזי גרה במרחק שני רחובות מדיקו, בדירה שירשה מהוריה. בבעלותה הייתה חנות איזוטרית קטנה שמכרה אבנים וסלעים בעלי תכונות שנועדו לפתור את בעיות העולם.
בסופי שבוע היו רות ודיקו נוסעים ברכב הצהוב של רות, דיקו נהנה לנסוע במכוניתה אך מצא שפרח הפלסטיק שנמכר כאבזר של המכונית הוא קצת חסר טעם. כשהפרח היה נופל, דיקו נאלץ לחפש אותו על הרצפה בעוד רות נוהגת. כשהזדקף הייתה תוקפת אותו סחרחורת, אך דיקו למד את הלקח ולא אמר דבר.
באותם סופי שבוע הייתה רות לוקחת אותו לאפיק נחל יבש בצפון, שם הייתה מלקטת חלוקי נחל לחנותה. בפעמים שדיקו ניסה לעזור, הייתה רות פוסלת את האבנים שאסף אך לדיקו הם נראו בדיוק כמו אותם חלוקים שרות אספה והוא לא אמר דבר.
רות, כמו דיקו, לא יכלה לחלוק את שנת הלילה עם אדם נוסף ולכן תמיד נפרדו והלכו לישון בבתיהם.
בשביל דיקו היה זה פתרון מושלם.
רות לא אהבה את דירתו של דיקו וטענה שיש לה "קרמה רעה". עד כמה שדיקו יכול לראות, דירתה של רות הייתה העתק של דירתו, אך הוא לא אמר דבר. רות שינתה את סדר הרהיטים, הזיזה מדפים וכלים אך הטלוויזיה הייתה למעלה מכוחה ולכן היא נשארה במקומה, ודיקו היה שמח על כך אך לא אמר דבר.
ביום השנה להיכרותם לקח דיקו את רות לאחת המסעדות היקרות בעיר. שם היא הודיעה לו שהיא נוסעת למהרישי בהודו לתקופת זמן בלתי מוגבלת. דיקו לא ידע מיהו המהרישי וחש קנאה בן זוגה החדש, אך לא אמר דבר.
החנות והבית הושכרו ודיקו לקח את רות לשדה התעופה במכונית הצהובה שרות נתנה לו כמתנת פרידה. בדרך חזרה משדה התעופה השליך את הפרח.
לקח לדיקו מספר שעות לארגן ולהחזיר את ביתו למצבו הקודם. לאחר שסקר בסיפוק את דירתו, יצא למרפסת עם בקבוק בירה, התיישב וסקר את הפארק. אחת מהרצות נפנפה לו ודיקו הרים את בקבוק הבירה לאות ברכה. אחר פשט את רגליו ונאנח בשמחה, סוף סוף לבד.