כל כך הרבה כעס!
וואלה לא באלי להשקיע במילים,
באלי לפרוק את עצמי על איזה ערסית שרמוטה מהשכונה.
באלי לקלל ולהרוס,
באלי לעשות בעיות, לברוח ולבכות אחרי זה,
כוס עמק עם החיים האלה.
באמא שלי אני יושבת כל יום בחדר המזדיין הזה בלי טיפת חשק לחיים האלה.
אין לי זין לכלום, לא לחברים ולא למשפחה המזדיינת.
כל יום אני הולכת לישון בתקווה שאני לא אקום,
וברגע שאני קמה..
ברגע שאני קמה, כבר בשנייה הראשונה, הדמעה הראשונה יוצאת והראש לא מפסיק להריץ את כל הרע,
הכל נהיה אפל יותר מיום ליום
יבני זונות אני צורחת, למה אתם לא עוזרים לי.. ? למה אף אחד לא עוזר לי
למה?! למה?! למה?!
אף אחד לא שם לב …
ואני לבד, אף אחד לא שומע ולאף אחד לא איכפת…
באלי כבר לכתוב את המכתב ולהגיד כמה שאהבתי אתכם אמא ואבא.
באלי שכולם יראו מה כתבתי, מה עברתי, מה עשיתי, כמה שניסיתי, כמה שנכשנלתי, כמה שעשנתי והסנפתי,
באלי שכולם ידעו, כל מי שהיה חלק מהחיים שלי,
באלי שידעו את האמת מה קרה לי,
שפעם הבאה הם יפתחו את העיניים או לפחות את האוזניים…
תגובות (1)
מתוקה שלי,
את חיה בשביל עצמך.
לא משנה מה עשו וכמה הרגיזו, שום דבר לא שווה שתענישי את עצמך ותמנעי מעצמך את החיים האלה.
את רוצה שהם ידעו ויבינו? תדברי אליהם. תפוצצי בשיחה (של אחד על אחד) את כל מה שאת חושבת ומרגישה.
יש הרבה טוב בחיים, יש הרבה חוויות שעוד לא חווית… יש חיים שלמים לחיות.
אם תבחרי להוציא את עצמך מהמשוואה? יכאב רק למי שבאמת אהב אותך, הכי יכאב להורים.. ולשאר האנשים החיים ימשיכו כרגיל..
אשוב ואומר שאת חיה בשביל עצמך.
כל משבר חולף. אני מבטיחה.
ואם יש יום ממש רע, קחי הפסקה קטנה, תתבטלי לך על המיטה, תבכי, תאכלי מלא, תראי איזו סדרה.. הזמן יעבור, תקופות רעות יעברו…
נשימה עמוקה. ואם את צריכה- אני פה בשבילך.