כמה טוב להיות פרח קיר

חבר יקר,
זה היה יום ארוך. הירח זוהר ונדמה לי אפילו כי הוא מסנוור אותי. השמיים, צבעם כחול כהה, נראה כי אפשר ללכת לאיבוד בתוכם, הם נראים כחור שחור עצום הלוקח אליו כל כך הרבה דברים ובכל זאת יש בו כל כך הרבה מקום. כבר התרחקתי הרבה מהבית של סם. היא כמו אחות בשבילי, אני אוהב אותה כל כך, אבל יש לה חבר. אני תמיד מפחד לנסות דברים, עם כולם, כי אולי הם לא ירצו. הייתי במסיבה בבית שלה, היינו חבורה כזו, ואני אוהב אותם, את כולם. אני יותר ממאושר שהייתה לי הזדמנות לפגוש אותם, כי לפני זה היה לי עצוב. לפני זה היו לי התקפי חרדה רבים. הייתי נזכר בדודתי שהייתי קרוב אליה כל כך, אשר נפטרה בתאונת דרכים. הייתי נזכר בכל הילדים שהיו מתעללים בי פעם. אבל עכשיו, כשיש לי חברים טובים, אני יודע שאני מוגן. שנה הבאה הם עוזבים, כולם. ואני לא רוצה לחשוב על זה, אבל זה פשוט מציף אותי. המחשבות על מה יהיה אחרי. האם הכל יחזור להיות כמו פעם? אני שומע במעומעם את צחוקם השיכור של חבריי, ולא יודע איך אני קשור לשם. אולי הם לא רוצים אותי שם? אולי אני סתם נדבק אליהם, או שהם נחמדים כי הם מרחמים עליי? התחיל לרדת שלג. שלג נעים המטפטף אט אט אל תוך חולצתי, מרעיד לי את עמוד השדרה ומתפוגג. נשכבתי על שכבת השלג שנערמה על הרצפה. לא ידעתי מה עובר עליי, לא הייתי מודע לעצמי. סם שאלה אותי קודם למה אף פעם לא הצעתי לה לצאת איתה. אמרתי לה שלא חשבתי שהיא תרצה ושהיא תרגיש לא בנוח. היא אמרה לי שעליי להפסיק כל הזמן לחשוב על מה אחרים רוצים ולהתחיל לעשות דברים למען עצמי. האמת שהיא צודקת. ויתרתי עליה, בזבזתי חצי שנה עם מישהי שלחצה עליי שנשכב כל הזמן, נתתי לפטריק, החבר הכי טוב שלי, לנשק אותי, אפילו שאני ממש לא גיי. עשיתי את כל אלו כי לא חשבתי על עצמי. הייתי יכול לשנות את זה. הכל היה נראה אחרת אם הייתי חושב על עצמי לפעמים.
השלג התרעם מסביבי, וזה היה לי קר ומרענן. עצמתי את עיניי ונתתי לרוח הקרירה לעטוף אותי. החלו לעלות בראשי מחשבות. ראיתי את עצמי, ביסודי, סובל מכל מה שכולם תמיד עשו לי. ראיתי את דודתי, שכל כך אהבתי, אונסת אותי. הייתי בן חמש. לא ידעתי את זה לפני. ראיתי את חבר של אחותי מרביץ לה, אצלנו בבית. ראיתי את ההורים שלי מנסים להתמודד עם המצב הכלכלי. אמא שלי בכתה. התעלפתי על השלג, אולי כי גיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי שלא ידעתי אותם לפני. כאילו פתאום הגיעו אליי זיכרונות מהתת מודע. התעוררתי לקולו של פטריק מעל גופי. הרגשתי את ידיה של סם אוחזות בחוזקה בכף ידי הקפואה. שמעתי כמה מחבריי בוכים, מקללים. פקחתי את עיניי והבנתי שכל הזוועות האלו שראיתי באמת קרו פעם, בעבר, ופתאום עכשיו משום מקום הם הציפו אותי. שכבתי על השלג ככה עם העיניים פקחות, כשסם מחזיקה בי ופטריק ממלמל משהו מעל ראשי. הם עזרו לי לקום ולקחו אותי אל ביתה של סם. הם רצו שניסע לקחת אותי אל בית החולים, אבל אמרתי להם שהכל בסדר. נזכרתי בכל מה שעבר עליי מתחילת השנה, על כל מה שלמדתי. נזכרתי בשיחה שלי עם סם היום, על כמה שהיא תמיד כזו צודקת. קראתי לה עכשיו, שתבוא לשבת לידי, ליד האח הדולקת. ביקשתי ממנה שתסתכל לי בעיניים, ואז נישקתי אותה. והיא הייתה מופתעת, אבל לא היה לי אכפת, כי אני צריך להתחיל לחשוב גם על עצמי לפעמים. ואז התחלנו לצחוק. בהתחלה בשקט, ואז ממש התגלגלנו על הרצפה. ביקשתי מהם שניסע אל המנהרה, לפני שהיום נגמר. הם לקחו אותי לשם, ושמנו את הקלטת שהבאתי לפטריק ליום הולדת לפני כמה זמן. יצאתי מהחלון ונעמדתי על גג המכונית, וביקשתי מסם שתיסע הכי מהר שהיא יכולה. הרגשתי כאילו אני עף. ראיתי את האור בקצה המנהרה, וידעתי שלעולם, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה פעם. וגם אם מישהו ילך ומישהו אחר יבוא, וגם אם אין הרבה כסף ויש מכות לפעמים, וגם אם דודתי מתה בגללי, אז זה עבר, זה היסטוריה. ומה שחשוב זה שעכשיו אני כאן, עם האנשים שאני הכי אוהב בעולם, ויודע שכל השאר לא משנה. וגם אם קשה, אז מה?
יכולתי לראות את זה, את הרגע היחיד הזה בו אתה יודע שאינך סיפור עצוב, אתה חי. וברגע הזה, אני נשבע, אנחנו אינסופיים.