כמעט שבת

הגיע החורף.
ביום שישי אחד בחודש דצמבר סגרירי וגשום, העלה יוסי את עופר על האוטובוס האחרון שיוצא מהתחנה המרכזית.עדיין מונח על גבו ילקוט בית הספר.בידו אוחז מטריה צבעונית.הגשם הטורדני יורד ללא הפסק. כל אותו היום.
הילד יורד בתחנה הסופית. אביו שמביא אותו לאחר הלימודים לתחנה שוכח משום מה לצייד את הילד בכסף וגם שוכח לדאוג לו לאסימונים במידה ויתקל באיזו שהיא בעיה.יוסי עולה ומשלם לנהג ונוסע במהירות לביתו.
האוטובוס מגיעבאיחור מה לתחנה.השמש כבר שקעה.עוד מעט שבת.
כל הנוסעים כבר עזבו את התחנה המרכזית בנתניה.ועושים את הדרך חזרה לביתם.
הילד הנבון כשמבחין שאין לו ארנק,פונה ללשכת המודיעין של אגד.הוא ניגש לפקידה צעירה ומבקש ממנה שתרשה לו להתקשר לאמא.כי אין לו אסימון וגם לא חצי לירה להתקשר.
כאן לא עושים שיחות פרטיות. זאת הוראה מהנהלת אגד. ענתה הפקידה השרירותית.
מיואש, הוא עוזב את המקום ופונה הצידה.
בלי כסף ובלי כל אפשרות נראית לעין ליצור קשר עם אמא שלו, הוא עומד בקרן התחנה,עצוב ועזוב וחסר אונים.
בבית אני כבר מדליקה את נרות השבת.עוד מעט יגיע עופר. עומדת ליד החלון. הערב כבר יורד.גשם טורדני נוקש על החלון.אוירה שקטה של ערב שבת.כל הרחוב שקט וריק. רק הגשם מטפטף ומטפטף.
עכשיו אני כבר לחוצה ממש.עומדת שוב ליד החלון הגדול והרטוב.וכולי כבר אכולת דאגה.הילד…
למה הוא לא עוד לא בא…
ועכשיו כבר מתחילות לרדת לי דמעות והן זולגות להן על לחיי.
לרגע לא עולה בדעתי אפילו להתקשר לאביו ולבדוק מה פשר האחור…
אולי זה עוד תרגיל מלוכלך לגרום לי לדאגה ולייסר אותי…
בזמן האחרון היחסים ביננו רעים מתמיד.
וכל רגע שעובר אני חושבת לעצמי שהנה תפתח הדלת והוא יכנס בריצה הביתה.
כשכבר ממש החשיך,והגשם התחזק כבר לא יכולתי יותר לחכות.
יצאתי מהבית.בלי מיטריה.מכורבלת במעיל דובון ישן, שזרקתי על החלוק הפרחוני המהוה שלי,התחלתי ללכת לכוון המוניות במרכז השכונה.נעלי הבית מיד נרטבו.
התחיל להיות לי קר. הזמנתי מונית ונסעתי לחפש אותו בתחנה המרכזית.
אותה שעה, עוופר עדיין עומד ומחכה לבוא עזרה בתחנה.
עומד לבד,רועד מקור קצת רטוב ומאד רעב ומודאג.
אחרוני הנוסעים שיורדים בתחנה אצים רצים לדרכם ולא מתפנים להתעכב, אפילו לא מעיפים חצי מבט לכוון הילד.
ערב שבת, הכל ממהרים,התחנה נסגרת.
איש לא מאט את צעדיו ועוצר לשאול ,מה עושה ילד בן תשע…לבד בתחנה הריקה כמעט. אף צדיק לא מופיע בסדום משום מקום…
אבל המוזר בכל הסיפור שעזרה באה מכוון בלתי צפוי.
דווקא בן מיעוטים שעבד שם.בתור מפקח על הניקיון, פונה אליו ושואלאותו אם הוא מחכה למישהו…
שאלה תמוהה… לאו דווקא…
עופר אומר לו, אני מחכה, כי אין לי כסף לנסוע הביתה וגם אין לי אסימון להתקשר לאמא שלי שתבוא לקחת אותי.
והבחור עונה לו…חכה לי כאן אל תזוז עוד מעט אני מסיים את העבודה ואני נוסע לכוון הבית שלכם אני אקח אותך לאמא שלך.
לעופר לא היו הרבכ ברירות. הוא הודה לבחור בנימוס ואמר שאכן יחכה לו.
חצי שעה אחר כך עלה על הטנדר המסחרי הישן של אותו בחור.
בדרך התפתחה ביניהם שיחה.
הבחור שואל
אתה יודע מי אני…
כן עונה לו עופר
ואתה לא פוחד לנסוע איתי לבד באוטו שלי…שומעים כלכך הרבה דברים רעים על ערבים.
אני יודע שאתה ערבי אבל אני לא פוחד כי יש ערבים טובים ויש ערבים רעים וגם יהודים יש אותו דבר.
הנהג מרוצה מהתשובה הדיפלומטית.הוא מביא את הילד עד הבית.
בינתיים אני מגיעה לתחנה. התחנה כבר היתה חשוכה ושוממה לגמרי. אחרי סיבוב קצר , ראיתי שאין שם כלום. וחזרתי הביתה.כל הדרך התפללתי שתהיה לי הפתעה והילד שלי כבר יחכה לי בבית. איזה נס חנוכה לכבודי.
ואלהים הטוב שמע את תפילתי.
עופר בא בריצה אלי, כמו שביקשתי מהמלאכים.
נשמתי לרווחה.
חיבקתי ונישקתי אותו. הרווחתי היום את הילד שלי.
את המנה שרציתי לתת לאביו דחיתי בינתיים ליום אחר.