כשהמחשבות לוכדות אותך..[ אשמח אם תקראו.]

כשהמחשבות שלך לוכדות אותך במעין חושך תהומי שמפיל אותך לתוך בור החיים ללא הצלחה להיאחז במשהו, שאתה מרגיש שכל מה שאתה עושה כבר לא טוב, שרגשי הנחיתות שלך גוברים עליך, מה שהכי אבסורדי הוא שאתה כן יכול לצאת מזה, שאתה כן יכול, כי אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אבל פשוט לא מסוגל לזה. ושאתה מראה לאנשים את החיוך הכי גדול שלך, אבל בעצם כועס עליהם שהם לא רואים שמאחוריי החיוך שלך יש כאב, אבל אז אתה מאשים את עצמך שאתה כבר כל כך טוב בזיוף חיוכים שאתה עוד תאמין לעצמך. והבן אדם היחידי שאתה מנסה לשקר לו הוא אתה, כדי שלא תשבר, כי ברגע שתשבר המצב יהיה גרוע יותר כי אז תהייה לבד, אבל בתחתית הגלויה, וכולם יכלו לראות אותך נשבר ומזה אתה פוחד. וזה כאלו שכל יום שעובר נוספו לך שנים ושאתה מקנא באנשים שאתה מתעב כי הם מנסים לשבור אותך והם לא יודעים עד כמה זה קשה לך לשמור את זה בבטן. ואתה מייחל ללכת לישון ולא לקום, כי המטרה שלך בחיים היא לקום בבוקר רק בשביל לחזור לישון בלילה. וההורים, החברים ואפילו אתה, כולם צבועים בסביבה שלך. לאף אחד לא אכפת ממך, כי אם היה אכפת אולי כבר לא היית במצב הזה. ואז אתה שואל את עצמך את אותם שאלות כל לילה, 'האם אני באמת מצליח לעבוד עליהם שטוב לי?' אבל אתה לא יכול לענות לעצמך, והדמעות כבר זולגות, צועקות לעזרה, אבל לא, אתה תנסה להעמיד פנים שהכל טוב כדי שיחשבו שאתה חזק. אבל מי יקשיב לך? מי יאמין שקשה לך? הרי אתה סתם עוד מתבגר רדוד שכל היום בעולם טכנולוגי? כי זה המקובל לא?. אז זהו שיש שונים אבל להיות שונה בעולם של זהים זה משימה הישרדות. ואתה לא יודע איך לעבור את היום הזה מבלי להתפוצץ, וכולם כל כך שמחים אבל אתה לא יודע אם הם כמוך, בעלי סיפור שמזייפים חיוך כדי להיות שמחים ולעבוד על כולם כמוך, או שבאמת טוב להם. ובכל יום אתה מצפה לגרוע ביותר.. אבל מה שהכי קשה כאן, זה שאתה כבר לא יודע מי אתה באמת.