לא יודעת איך לקרוא לזה

זה כנראה התחיל מהתקף הלב שאבא שלי עבר כשהייתי בת 5.
השעה היתה 20:30, אבא שלי נכנס עם מבט כעוס על הפנים,
הוא קילח את אחיותיי ואותי והלך לחדר לנוח.
הוא היה מזיע.
הוא בחיים לא הזיע ככה.
21:30.
"יאללה בנות! לישון. מחר קמים מוקדם כדי ללכת לגן", אמא שלי אמרה ונכנסה לחדר השינה.
הבית היה חשוך.
הצלחתי לשמוע אותם מתלחששים.
כעבור מספר דקות אני שמעתי אותם יוצאים מהחדר ואני התלחתי לנוע לכיוונם.

"למה את ערה?", אמא שאלה.
כמו ילדה שעוד לא למדה לדבר יפה להורים, עניתי בשאלה : "למה אתם ערים?"
אמא שלי ענתה לי שאבא שלי לא מרגיש טוב אז הם הולכים לטייל ושבת דודה שלי בדרך אלינו כדי לשמור עלי ועל אחיותי.
ידעתי שמדובר בהתקף לב, אין לי מושג איך חשבתי על זה אבל ידעתי.

הם הלכו ואני נשארתי ערה.
בת דודה שלי, עדי, הגיעה.
"מה, שובבה, לא רוצה לישון?"
"לא נרדמת". עניתי.
"טוב, תראי איתי קצת טלוויזיה ותלכי לישון כדי שלא יכעסו עלי". ענתה.
"אוקיי". עניתי.

כעבור זמן מה הלכתי לישון.
בבוקר היא כבר הלכה לצבא והסבים שלי הגיעו.

אכלנו ארוחת בוקר ביחד.
שאלתי מה עם אבא והם אמרו שהוא ישן בבית חולים והוא יחזור עוד כמה ימים.
"אבל אמא אמרה שהלכו לטיול, לא לבית חולים."
"אבל היא גם אמרה שהוא לא מרגיש טוב נכון?" ענתה סבתי.
"נכון.",השבתי לה בחזרה והלכנו לגן.

אז הבנתי כמה החיים הם קצרים ואם אבזבז את הזמן על מריבות מיותרות וכעסים – הזמן הזה יגמר והטעם המר ישאר.
מאז אני עסוקה בלחשוב על מה הדבר האחרון שאגיד לסובבים אותי, משתדלת לא לריב יותר מדי ואם אני רבה אז אני ישר מבקשת סליחה (כשצריך ועם האנשים שחשובים לי).

אם זה להגיד לאבא שלי "אני אוהבת אותך ותשלח הודעה כשתנחת ושהכל בסדר" כי מה יקרה אם המטוס יתרסק והוא יזכור מריבה או מילה רעה שאמרתי ברגע של כעס?
ומה עם הקשישה ברחוב שביקשה כוסית מים בשביל התרופות, אבל לא היה לי חשק לעלות במעלית ולהביא לה, אבל עשיתי את זה בכל זאת..

אני מודה שזה השפיע עלי בהרבה מובנים,
לא סיפרתי את זה לאף אחד והחברות שלי עד היום שאני נחמדה יותר מדי.
אמא שלי קיוותה שהצבא ישנה אותי, אבל הוא לא.

אני נשארתי אני, עם טיפה יותר בטחון ממה שהיה לי, אבל למדתי מילה חדשה.
"לא".