לברוח

אני פותחת בזהירות את דלת חדרי, בלי להרעיש ולהעיר את כולם.
אני הולכת בזהירות אל מרפסת ביתי ופותחת בשקט את הדלת, מיד סוגרת אותה חזרה.
רוח קרה פוגשת אותי וגורמת לצמרמורת קלה ונעימה בגופי. הקור מרעיד אותי, אך אני רוצה להישאר.
כל כך שקט. רק רישרוש העלים והמחשבות נשמעים בראשי, רק את הרוח הקפואה אני מרגישה.
אני נושאת מבט לכוכבים. הלוואי והייתי יכולה לבורח הרחוק מפה אל אחד הכוכבים. אני סורקת את השמיים עם מבטי. כוכב אחד זוהר מהאחרים נגלה אלי, יפה ובוהק בחשיכה. הנה! לשם אני רוצה!
מלא שקט ואור, כשמסביב עלטה וערפל, והכל לא מובן. כוכב אחד יחיד ששם אני יכולה להבין הכל, לעזוב את הבלבול שלי, לחיות ברוגע.
הרוח מעבירה בי עוד צמרמורת ומחזירה אותי למציאות הרועשת והלא ברורה.
אני נשענת על המעקה וחושבת איך היה בעולם לולא כל הרעש והכאוס. בטח היה מדהים.
נכנס בי רעיון משוגע. אני רצה אל חדרי, לובשת את המעיל ואת המגפיים, ויוצאת מהבית, טורקת אחרי את הדלת בשקט.
אני רצה על הדשא הלח, מוחצת אותו עם מגפיי. כשאני מגיעה לגבעה אני כבר מתנשפת וחמה, ליבי דופק במהירות.
אני הולכת אל קצה הגבעה. הנוף מדהים-שום בית או אור אנושי לא מפריע.
אני מביטה בשמיים. כל השמיים מלאים בהמון המון כוכבים, אפילו את שביל החלב ניתן לראות. המראה מרהיב עין.
הלוואי והייתי יכולה להישאר פה לעולם. אני מתקדמת עוד קצת, לעבר הצוק, מותחת את ראשי קדימה וצורחת הכי חזק שאני יכולה.
עשיתי את זה. עכשיו נשאר רק להבין.
אני חוזרת לביתי, נכנסת למרפסת ובוהה בכוכבים במשך כל הלילה.
הלוואי והייתי יכולה לברוח.