להיות ה___________ של: פרק שלישי

עד היום למחרת סירבתי לדבר אם אחי. כאילו, באמת?! הוא רשם אותי ל-מ-ק-ה-ל-ה-! למה יש לו רעיונות כאלו גרועים! למשל בקיץ האחרון? הוא רשם אותנו למה שקרוי: "מחנה מחשבים", כול הימים ישבתי ודפקתי את הראש במחשב מרוב שיעמום, בעוד אחי מתכנת במרץ.
ועכשיו הוא מצא לעצמו עוד תחביב. *שירה* ועוד צירף אותי אליו. מה זו החוצפה הזו?! הוא יודע שאני שונא לשיר. גרוע בזה. ומחר אודישנים.
אל תקח את זה ברצינות חשבתי, תחרבש שם את יונתן הקטן וגמרו. צצה לי המחשבה הזו בראשי כשנסענו לצד השני של העיר, אל העיירה הקטנה בורי, שהיא פשוט בצד השני של העיר. באמצע המקום, הכפרי, מלא הפרות, בדשא, ההרים ונראה כמו גן עדן להולנדים, עמד בניין לבן וגבוהה, חלונותיו- זכוכית. הרגשתי שעם כול המקהלה הזו תשיר, הבניין יתנפץ לרסיסים.
אימא שלי, שנהגה במיצובישי השחורה והישנה שלנו, חנתה בחנייה קטנה מלאת מכוניות, ונעלה את דלתות המכונית.
"אתם לא יוצאים עד שאתם תשלימו." היא אמרה, מורידה את משקפיי השמש החומות שלה ומסתכלת עליינו דרך המראה.
"אבל הוא לא מדבר איתי!" התלונן אחי. שיערו השחור מסורק למשעי, הוא היה לבוש כאילו הוא הולך לאיזה טקס מכובד, עם עניבה, וחולצת פסים ומכנסיים שחורים. בעעע. ועייניו הירוקות זהרו בעלבון.
"צוציק" סיננתי בעודי משלב ידיים. אימא שלי פלטה נחרה, ספק מאוכזבת ספק כועסת.
"אתם תשלימו מיד חבר'ס, אחרת חוזרים הביתה ושום אודישנים. ובזכותך, גיל, הגענו…": היא הסתכלה בשעונה."חצי שעה לפני הזמן" היא עצרה לנשום. "אז תשלימו כבר!" היא אמרה, מרימה את קולה מעט. איימי הייתה אימא מגניבה, היא לא צעקה, לא כלום. היא אהבה אותנו כמו שאנחנו. היה לה שיער חום, עם פסים שחורים, היא הייתה יפה, אין ספק. והיא הייתה חכמה, מגניבה וכולי. האימא הכי טובה שאפשר לבקש. אבל היא עקשנית. זאת אומרת שעד שלא נשלים, לא נצא מהואטו החורק והמסכן הזה, שבקושי מצליח לסבול את המשקל שלנו.
"אבל אני לא רוצה לשיר" סיננתי. לא מעיף מבט באחי, רק מסתכל דרך החלון ורואה ג'יפ ארבע על ארבע, בצבע אדום. טיוטיוה.
"הלוואי שהיה לי כזו…." מלמלתי.
"חמודי, זה לא קשור." אמרה לי אימא בעצב. "אתם תשלימו?"
הנימה שלה הייתה כול כך עצובה, שמשהו בזה העביר בי רטט קטן כזה, והרגשתי שעם אני לא אשלים אם הדפוק הקטן, רטט הזה ישבור את בניין הזכוכית הלבן.
"אוקיי, אני מצטער גיל……" אמרתי, לא הסתכלתי עליו. עדיין נעלבתי מיכך שהוא גם רשם אותי לשם. כי אני שונא לשיר. זה כמו לדחוס אותי לתוך סלון יופי. אף אחת לא תצליח לסדר את השיער המקורזל שלי.
וכך גם שום מקהלה לא תצליח לשחרר ממני קול זמיר.
הדבר היחיד שהיה לי זה ביטחון. זאת אומרת שאין לי בעיה לזייף. אבל עצם זה שאני אכנס לחדר מלא בילידי פלא ששרים כמו איזה זמר אופרה, העבירה בי צמרמורת. אני היחיד שאזייף? פתאום השאלה הזו הטרידה אותי. דחקתי אותה הצידה. נחייה ונראה.
"גם אני מצטער" ענה גיל אחרי אותה השתיקה. לא באמת קוראים לו גיל. כולם קוראים לו גיל, הוא קורא לעצמי גיל. כי הוא חוב שהוא שמח.
אבל הוא ילד קטן ודיכאוני. השם האמיתי שלו זה ג'סי. אבל בגלל שהוא התיימר להיות ישראלי, הוא קרא לעצמו גיל.
אימא שלנו פתחה את האוטו ונתנה לנו לצאת במילים הבאות:
"בהצלחה חמודים! וחמודי?!" הרגשתי שהיא נועצת בי מבט כול שהוא. "תנסה לא לזייף"
חייכתי. מה כבר עוד יכולתי לעשות?
"אני אשתדל" אמרתי, משלב אצבעות בסתר. אימא שלי התניעה ויצאה משם. שמעתי אותה שמה על פול ווליום את שירי הרוק שהיא אוהבת. אני אוהב את אימא שלי. הדבר היחיד זה שאני לא מבין למה היא לה התנגדה לכך שאני אהיה במקהלה הזו. פתחנו את דלתות הזכוכית הגדול ( בהתחלה חשבנו שאלו חלונות וחיפשנו דלתות מעץ, ואז הבנו שאלו הדלתות, פאדיחה.) ונכנסו ללובי של הבניין, הוא נראה כמו איזה לובי של מלון! הכול מרוצף ומצוחצח. המעלית הייתה בצבע אדום בהיר והן היו בצד השני של האולם הזה, החדר עצמו היה ריק, חוץ מחלונות זכוכית כמובן. הרגשתי לא בנוח לחצות את המרצפות הלבנות והמצוחצחות האלה, וללכלכך אותן. בריצה עברתי אותן ובמהירות נכנסתי למעלית האדומה. מבפנים היא הייתה כמו כול מעלית אחרת. ג'סי רץ אחרי. ונכנס ברגע שבדלת נסגרה.
"לאיזו קומה תרצו להגיע?" נשמע קול של אישה מתקרת המעלית שהקפיץ אותי. ג'סי צחק.
"סתום, יא קוף" סיננתי. עדיין שמרתי טינה. הסתכלתי על 20 הכפתורים. על הכפתור השלישי הרלוונטי לנו, היה כתוב: -מקהלת בורי- : המנהלת אנה צ'יפיקרוב.
במהירות על ג'סי לחץ על הכפתור הלבן הזה, מה שהלחיץ אותי זה שהוא לא התלכלך. כעבור פחות מדקה של הרגשת טלטול עזה, אפילו אפשר להגיש שהעלייה ארכה חמש שניות, יצאנו, ירוקים ומסורבלים מהמעלית שכאילו ירקה אותנו אל הקומה. הסתכלנו לצדדים, בחדר לידינו, השמאלי יותר היה כתוב: חדר עיתונאים. בחדר שמימינינו, ראיתי שוב דלתות זכוכית ומאחוריהם מתקן מים, דלפק עם תה, ושלושה שולחנות כחולים ומלבניים מסודרים בשורה קרוב לקיר ולחלונות הזכוכית.
החדר היה קטן, כמו מסדרון. נכנסנו לשם. משום מה ההתלהבות אחזה בי. מהחדר הזה היו עוד דלתות זכוכית! ( פה זה לא הפתיע, אלא רק התחיל להלחיץ) בעליי ידיות כחולות, נכנסו לתוך חדר מרוצף בפרקט, יצאו ממנו שתי מרפסות, פסנתר שחור ענק, חצי גורן של כיסאות. ואנה צ'יפיקרוב יושבת מול אותו הפסנתר השחור, שאני חושב שג'סי כבר התחיל לריר עליו.
נכנסנו בשקט והתיישבנו על הכיסאות היא ימניים, אלו שהיו מאוד קרובים למראה- קיר הצפוני. אבל היינו לא ליד הפסנתר. ראיתי שלטים. אנחנו התיישבנו על כיסאות שעליהם היה כתוב: סופרן.
מה?!
"חמודה, תנסי שוב בבקשה" חייכה צ'יפיקרוב, רק באותו הרגע שמתי לב שבעצם, ליד הפסנתר עומדת ילדה קטנה, בערך בכיתה ד', קטנה מאיתנו בשנה. כמושה, רזה, בעלת שיער ארוך וחום, כמעט ללא בשר או כוח. והצליל שיצא מפייה היה כול כך חלוש שכנראה אנה לא שמעה אותו.
"אולי תנסי יותר חזק?" שאלה, מנגנת את אותו השיר. זיהיתי. זה היה שיר שקוראים לו, על קצה הגשר. שיר מאוד נחמד.
היא גיחגחה בגרונה והתחילה, קולה היה קול כול כך יפה! דקיק, אבל שמעתי אותו. יכולתי להרגיש שעוד רגע היא הולכת להישבר וליפול. אבל היא עמדה חזק ושרה:
"על קצה הגשר,
שם נפרדנו לעולם.
על קצה הגשר, כמעט ליד ההר.

ברחת ממני,
לעולם.
ואני.
מחייך ושר.
ברחת ממני
לעולם.
ואני
מחייך ושר.

על קצה הגשר,
שם נפרדנו לעולם.
על קצה הגשר,
שמכעט ליד ההר.

בכית בכוח,
ובלית ברירה.
הלכת אל תוך.
החשיכה.
ובכית בכוח,
ובלית ברירה
הלכת אל תוך.
החשיכה."

אנה חייכה. "התקבלת!" הילדה חייכה ויצאה בצחוק מרנין ובדילוגים מהחדר, היא התיישבה על השולחן הכחול ובהתה בי ובג'סי.
"אוקיי, מי ראשון? אולי…. אה.. אתה?" היא החוותה בסנטרה לכיוון ג'סי. ג'סי חייך ובביטחון צעד לכיוון הפסנתר. אני עדיין הייתי בהלם מהשירה של הילדה הזו. היה לי כשרון בשפע על גבי שפע, ולי לא היה ולו קצוץ! אז איך אני אתקבל.
"מה אתה רוצה לשיר, מתוק?" שאלה אנה בחיוך. היה לה שיער בלונדיני-ג'ינג'י. היה לה חיוך רפה ונעים, ועיניה הכחולות הקפיאו אותך. אחלה מורה.
"אני יכול לשיר את השיר הישראלי: בשנה הבאה? מכירה?" קפץ מתוך התרגשות ג'סי.
"מה?!" מלמלתי חרש. מאיפה הוא מכיר גם אומנות שירה ישראלית?! אני לא מבין! רציתי לצעוק. החלטתי שאני הולך לקבל חתיכת הסבר מהקוף הקטן.
אנה חייכה, כאילו ציפתה כבר ממישהו לעשות את זה. "אז תתחיל לשיר חמודי" היא הכינה את ידייה על הפסנתר הענק והתחילה לנגן הקדמה. ג'סי לקח אוויר והתחיל לשיר. בדיוק בזמן.

"בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות.
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות.

עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה.

ענבים אדומים יבשילו עד הערב
ויוגשו צוננים לשולחן.
ורוחות רדומים ישאו אל אם הדרך
עיתונים ישנים וענן.

עוד תראה, עוד תראה…

בשנה הבאה נפרוש כפות ידיים
מול האור הניגר הלבן
אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים
והשמש תזרח בתוכן.

עוד תראה, עוד תראה… "

לא ידעתי שאח שלי שר כול כך יפה. אנה חייכה חיוך שאמר הכול. "יש!" ג'סי סינן. ויצא, כמו אותה הילדה בדילוגים מהחדר.
ואני רק פחדתי לעשות פאדיחה.
כי אני לא יודע לשיר!
"עכשיו תורך!" אמרה המנצחת. היא הסתכלה עלייב מבט מקפיא, לא יכולתי להזיז את רגליי. במאמץ אשיר קמתי מהכיסא, והלכתי בצעדים רטנים, שנראה כאילו הלכתי מאה קילומטר, עד שהגעתי לפסנתר, שעשה לי טראומה, הוא שחור, גדול, על גלגלים והוא יכול ליפול עלייך בכול רגע.
"לא, יהיה בסדר חמוד. איזה שיר אתה תשיר?" שאלה. מסתכלת עליי בחיוך רפה ומרגיע.
"אין לי שיר…. אני מצטער. את יכולה להציע לי איזשהו שיר?" שאלתי. מתבייש שעצמי שחשבתי לשיר את יונתן הקטן. איזה תינוק אני.
"מכיר את הבלדה על הרוח של בורי?" היא חייכה. זה היה שיר נוסטלגי, למדתי אותו עוד בפעוטון!
"כן!" אמרתי בהתלהבות. פתאום רציתי להיות חלק מהמקהלה הזו. הסתכלתי לעבר דלתות הזכוכית. רואה את ג'סי, את אותה הילדה ששרה את על הגשר, ועוד ילדים שלא הכרתי, וותיקים כנראה.
"הם לא יכנסו?" שאלתי בחשש. הופתעתי לגלות שכול העניין הזה מזיז לי. כאילו, לשיר זה לא דבר עד כדאי כך אינטימי.
"לא הם לא." היא אמרה בחיוך והתחילה לנגן. באותן שניות בהן לקחתי אוויר חשבתי שאני יודע שלא אתקבל, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי. כי פתאום רציתי להיות בין אותם הילדים ששרים, להיות בין אותם הילידים עם הכישרון וללמוד מהם. וגם רציתי להיות עם אח שלי. לא רציתי שניהיה שונים לחלוטין.
בעודי שר, הרגשתי שאני מוציא את הנשמה. לא זייפתי משום מה, הקול שלי היה לא כול כך נקי אבל הוא היה בסדר. הרבה יותר טוב מכול פעם אחרת ששרתי. לאחר אותן דקות ארוכות בהן אני שר, מוחי ריק ממחשבות, חששות, רגשות כול דבר. כולי מורכז בדבר הזה. אפילו כשסיימתי גופי היה מעט נוקשי וגבותיי היו מכווצות.
"חמודי, התקבלת!" הוא אמרה לי. היא כאילו הרפתה את כול הפצעים שלי, מרוב שמחה ראיתי פרחים ורודים וקשת בענן. התחלתי לדלג כמו כול השעאר לעבר הדלת.
"חכה רגע! אני מבקשת ממך להפרות קצת. אל תשקיע יותר מידי. שירה אמורה לבוא מהלב, ולא מהמוח. זא אומרת שאתה חייב להיות קצת יותר קליל" היא אמרה לי. עצרתי. סיננתי "נההה" כזה והמשכתי לדלג. תחושת הסיפוק העצומה העבירה בי זיק כזה של חמימות נחמדה. התנפלתי על ג'סי.
"נו, איך היה?" הוא שאל אותי, חיוך זחוח מרוח על פניו.
"התקבלתי!" צרחתי. לא הבנתי למה אני צורח את זה לכול רחבי בורי, ולמה אני כזה מפגר וכולם שמעו אותי. ולמה אני כול כך שמח. לא הבנתי.
ילדה אחת בשיער שטני אסוף בקוקו, גבוהה ממני בראש וחצי, די יפה, לבושה בחולצה ירוקה-צבאית שכזו, ומכנסיי הסוואה כאלה.
"אתה… איך קוראים לך? אתה חדש… נכון?" אמרה בקול אדיש.
"כן… קוראים לי טיילר…. וזה ג'סי!" דחפתי אותו שיסתיר אותי. משום מה הילדה הזו גרמה לי אי נוחות. כאילו מכירה אותי זה מכבר.
"אוקיי חבר'ס, כנסו לחזרה!" צעק אנה. והמון הילדים נכנס לחדר ההוא. מציף אותי ואת ג'סי.
"טוב, ביי טיילר, וג'סי. נראה איך אם שרים בחזרה הזו" היא גיחכה ורצה עם כול השאר, זרמה איתם בעצם, אל תוך החדר.