להיות ה___________ של: פרק שני

לא יכולתי להאמים שאח שלי כזה דפוק! לא רק שהוא הרטיב את כול הבית, ופיזר את התווים שלי, נו מילא.
אבל, אבל, אבל לשכוח את אנה?1 ה-מנצחת אנה?! מה יש לו!
"מי זו אנה? לכול הרוחות!" הוא שאל שנית ונפל על מיטתו.
"ה- מנצחת הכי טובה" אמרתי עם כמה שיותר אדישות, למרות שכעסתי עליו. תמיד הוא היה מפוזר, כמו שיערו מקורזל ומופרע.
"ו… מאיפה אתה מכיר אותה?" הוא שיחק אותה טמבל, אבל גם התנהג כאילו זה לא בסדר שנאי מכיר מנצחת "כזו" טובה.
" מהקונצרט-" ניסיתי לגמור את המשפט, אבל אחי קטע.
"המשעמם ההוא?" שאל, נוחר נחרת בוז.
"הוא לא היה משעמם, דפוק. ולמען האמת זו הייתה אופרה."
"איפה שהתלהבת מהילדים הקטנים?" הוא צחק.
"כן, יש לך בעיה עם זה?" שאלתי בהסתייגות מסויימת
"אז למה אתה עובד על החרא הזה?" הוא הסתכל על התווים במבט שואל ומפגר מאוד.
"כי אני רוצה להתקבל למקהלה ההיא שהיא מנהלת!" אמרתי. כשחשבתי על זה זה נשמע יותר טוב.
פניו של אחי התחילו להאדים, עייניו התחילו לדמוע, ואז הוא פרץ בצחוק מתגלגל, כאילו שזה לא בסדר, מצחיק יתר על מידה זה שאני רוצה לשיר.
"מה יש לך, מטומטם" שאלתי, חוזר אל התווים, בוחן אותם אחד אחד, רואה את התווים ואת המילים. מודע לכך שהאודישנים מחר.
"את, הולך לשיר!" הוא צחק והתגלגל על המיטה שלו.
"כן, אני הולך לשיר. מה, זה לא בסדר?" שאלתי. כי כשהוא אמר את זה הרגשתי כאילו אני מתנהג באמת לא בסד.ר אבל האח התאום שלי מאז ומתמיד היה פרוע ומעצבן, תמיד צחק והתנהג כמו איזה לא יודע מה. זנאדם מעצבן אחרי הכול. ותמיד הלתכי אחריו, בערך. היינו תאומים לא זהים. שיערי היה שחור, ורק עיינינו הירוקות נתנו לנו מכנה משותף, אף על פי שראו שאנחנו אחים, למרות שהוא היה נמוך ממני.
"נראה לך שזה בסדר?! תגיד התחרפנת?!" הוא המשיך לצחוק, הוא טפח על שכמי. חיייכתי יודע שהוא לא יודע מה מצפה לו.
"גם רשמת— רשמנו אותך לאודישנים" חייכתי. חוזר אל הפסנתר וממשיך לשיר ולנגן.ולשיר, יודע שאחי ישתוק.
הוא נפל על מיטתו, מאובן. פיו פעור, עייניו פתוחות לרווחה, ופניו סמוקות. לאחר עשר דקות טובות של שתיקה בערך הוא חזר לנשום.
"מה, אתה עשית?!"