להתאבד

אני שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה המסוידת של החדר שלי. האוזניות תחובות באוזניי כל-כך עמוק שזה כואב, והווליום הגבוה מתגרה בעור התוף שלי עם כל צליל צורם שמתנגן. הדמעות זולגות על לחיי ונספגות בסדינים וידי הקמוצות נאחזות במזרן בכל הכוח, כאילו הוא זה שימנע ממני להתפרק.
המחשב הנייד שלי על השידה ועל הצג מרצד שומר המסך ומהווה את החיץ הדק והשברירי ביני לבין שלל התרעומות הפוגעניות שפורסמו נגדי ברשת.
זה לא קורה לי. לא יכול להיות שזה קורה לי.
קשה לי להתמקד מבעד לכאב הראש באחת מעשרות המחשבות שמתרוצצות בראשי כאחוזות תזזית. איך הגעתי למצב הזה? אני לא בטוחה.
תמיד שמעתי על המקרים האלה של בריונות ברשת, של תחושת האין-גבולות שהיא מונהגת על ידה, תחושה שמתאפשרת עקב הקלות שבה אפשר לפלוט משהו והאנונימיות שהאינטרנט מספק. זה מאפשר לבריונים בכלל לא להרגיש שהם מתכלים לאדם. הכל נראה כל-כך רחוק, הרי האינטרנט הוא מקום כל-כך גדול, וכל-כך קל להעליב מישהו כשלא מסתכלים לו בעיניים.
כל-כך קל לשפוט, להקליד שורה פוגענית ונטולת מחשבה. משך נשימה נדרש והיא כבר לעיני כל העולם. אבל אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, לא במאית השנייה שנדרשה לפרסם את ההודעה ולא בעוד שנים מעכשיו. אף פעם.
הכל קורה כל-כך מהר, ואתה חייב לתפוס צד. אם לא, יוקיעו אותך בלי לתהות על קנקנך אפילו לא שנייה נוספת. או שאתה איתם או שאתה איתם, אין אזור אפור. צריך להחליט מהר, ואסור להתחבר לצד המפסיד.
אני לא ידעתי את זה. אני לא בחרתי צד. בסוף הפכתי להיות החזית שאליה משוגרת כל האש. כל הקללות, כל האיחולים האכזריים למותי… כולם נשלחים אלי מאנשים שמעולם אפילו לא ראו את זיו פני. אבל הכאב בלב הוא אמיתי, והדמעות הן אמיתיות.
באותו הרגע אני כל-כך לבד. באותו הרגע, העולם האמיתי בטל ומתבטל, והרשת הופכת להיות האדמה עליה אני מהלכת, בה אני מוחרמת, בה אני מדממת.
הם לא יודעים שאני בוכה. הם לא רוצים לדעת. וגם אם אספר, הם לא רואים את הדמעות. הם לא רואים את הסכין שלקחתי מהמגירה במטבח ועכשיו מונחת לידי. הם לא שומעים את המחשבות שעוברות לי בראש, מחשבות שקוראות לי לשים לזה סוף. הן מתחננות, הן רוצות לנוח, ואני מגלה שגם אני.
אם אני לא רוצה להיות פה יותר, והם לא רוצים אותי פה יותר, אז בעצם למה להישאר? למה לחיות עם הכאב כשהפחד הנורא מכל התממש?
תמיד פחדתי שלא יאהבו אותי. בגלל זה התלבשתי כמו כולם, דיברתי כמו כולם והתעניינתי בדברים שהתעניינו כולם. בגלל זה נרשמתי לאתר האינטרנט הזה מלכתחילה.
אבל מה זה משנה? עכשיו אני יודעת שהם לא אוהבים אותי, ואני לגמרי לבד.
המשפחה נראית רחוקה כל-כך. אני לא יכולה להתעלם. זה כואב יותר מידי. שמישהו יגרום לכאב הזה להיפסק!
רגע. אני לבד. רק אני יכולה לגרום לכאב להיעלם. רק אני יכולה לגאול את עצמי.
מבטי נודד אל הסכין. הנה הוא שם, בוהק קלות מאור בין הערביים שמסתנן מבעד לתריסים. להתאבד זו באמת התשובה?
אין תשובה נכונה. שום דבר כבר לא נכון. זה מאוחר מידי כדי לתקן, אבל לפחות אני יכולה להפסיק את הכאב.
המוות מתחיל להפיח בי תקווה לכך שאולי יש משהו מעבר. לא יכול להיות שנולדנו כדי לכאוב. חייב להיות מקום אחר. אני רוצה להגיע אליו עכשיו.
כל שאר הדברים נראים לא חשובים כשנדמה שאף אחד לא אוהב אותך.
אין טעם להמשיך ללמוד, להמשיך להתקדם בחיים. אם אנשים לא אוהבים אותך, אם הזן שלך דוחה אותך, משהו בך פגום. משהו בך לא בסדר. הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות הוא לעזוב את המקום שבו אתה לא רצוי, ולקוות שתתקבל בברכה במקום אחר.
הסכין הזה הוא כרטיס הכניסה שלי למקום אחר. נמאס לי לחתוך, נמאס לי ממחשבות אובדניות. אני פשוט רוצה להשתיק את הקולות האלה. זה לא שווה את זה. הם לא יפסיקו לעולם. הדברים שהם כותבים צרובים לי בעפעפיים ומתגלים אלי בכל פעם שאני עוצמת את העיניים.
המבטים מלווים אותי במסדרונות בית הספר. אנשים מבחינים שמשהו לא בסדר. יום יבוא וגם הם ישנאו אותי.
זה מדיר שינה מעיניי, איבדתי את היכולת לחלום. שום דבר שתכננתי לעתיד כבר לא נראה מציאותי. זה לא מגיע לי.
איבדתי את התיאבון, ומהמשקל איבדתי בהתאם.
אני מרגישה חלשה ודקיקה כמו נייר, כאילו הרוח יכולה לבוא ולהעיף אותי.
אני כמו עלה יבש בשלכת שמישהו אחר רומס תחת רגליו.
והכאב. מעולם לא כאב לי כך. זה בלתי נסבל. שום דבר לא עוזר. אפילו פתרונות זמניים אין לי.
אני חייבת לגמור עם זה אחת ולתמיד.
לפעמים פשוט צריך להרפות, לא לנסות להתחבב על החיים בכוח.
לפעמים פשוט צריך להישבר גם עם הידיעה שאף אחד לא יאסוף את השברים.
לפעמים פשוט צריך לוותר, להודות בהפסד.
לפעמים פשוט אי-אפשר להמשיך הלאה.
זה היה קורה במוקדם או במאוחר, בדרך זו או אחרת, זה היינו הך.
כולם מתים בסוף.
עכשיו גם אני.