לחיות…

כבר אזלו המילים…המוח שלי כנראה שכח כיצד מייצרים דמעות…
ואני בקושי שומעת את הלב שלי.
הוא שחוק.
והוא רגיל לכאב, אז זה לא ממש מזיז לי שהוא שוב נשרט.
אני יכולה לחלק מחמאות, עצות…
אני יכולה לעודד אנשים,
יש לי שרביט מזהב.
ואני מחפשת את הפיה שלי…
הנשמה שלי מחכה לישועה,
לאחת גדולה.
אין לה כוח לתהליך, היא לא מסתפקת בשמחות קטנות.
היא רוצה שיקרעו את הים, שידלו אותה ממעמקיו…
אבל כל מי שמציץ אל תוך המים הכחולים, רואה שם את עצמו ולא שם לב שמישהי טובעת אי שם.
אם אתה אוהב אותי, למה אתה כל כך רחוק?
למה זה חייב להיות ככה?
אני כל כך רוצה לחיות.